האהבה מתה?
גם ברומן החדש שלו שרואה אור בעברית, "מחר בקרב חשוב עלי", משתמש הסופר הספרדי המצוין חוויאר מריאס במוות כדי להפיח חיים באהבות שלו
אם אתם מכירים את סיפורו ההיסטורי של ריצ'רד השלישי ואת המחלוקות על מעשיו ומחדליו, כמו גם את המוניטין השערורייתי שלו – לא תהיה לכם ברירה אלא לקרוא את הספר הזה לאור מה שידוע לכם כבר. האם רצח את אשתו? האם הוציא להורג את אחייניו? וכיצד כל זה מתחבר לוויקטור, תסריטאי-צללים, גרוש, בן ארבעים וקצת, תלוש ומכור להגיגים פילולוגיים?
חיבור אפשרי אחד נוגע ביחסים הטעונים שבין אשם, שמועה, זכרון ומוניטין. כשוויקטור מתכנן ערב שיסתיים בזיון מזדמן עם אשה נשואה שבעלה נסע ללונדון, וכשהיא מתה לו פחות או יותר בין הידיים – ברור לכל תסריטאי מתחיל שהוא יהיה החשוד העיקרי במה שיתפרש כרצח. זו לא הפעם הראשונה שמאריאס בוחר להרוג אישה צעירה ומשם להוביל עלילה, הוא עשה זאת גם במשפטי הפתיחה של "לב לבן כל כך". מוות הוא דרך מצויינת להפיח חיים ברומן.
מה עושים באירוע הזה? מרגע מותה של מרתה ועד לעימות הסופי, לא נגלה כאן מהו כי מאריאס בונה את סיפורו כעלילת-מתח עם קרשצ'נדו ברור, כמעט כל הבחירות של ויקטור אינן מצייתות לחוקי ההגיון של קוראי מותחנים. גם כאשר הוא מבצע פעולות שלכאורה נראות מתבקשות-מאליהן, הוא מגלה כי יכולתו לחזות מראש את הסיטואציות שיילכו ויסתבכו מהן –מאוד מאוד מוגבלת.
מוסיקת המקרה
כמו גיבוריו הקודמים של מאריאס ב"גבר סנטימנטלי" וב"לב לבן כל כך", העריצות המושלת בחייו של ויקטור היא עריצותו של המקרה – וקצת כמו בכמה רומנים של ז'וזה סאראמאגו (בעיקר "רפסודת האבן" ו"כל השמות"), העלילה נבנית כמין "אפקט פרפר" - בבסיסה עומדת התרחשות גורלית שאין לגיבורים כל שליטה עליה, אבל הם אנוסים כמובן לחיות עם תוצאותיה כמיטב הבנתם.
וכיצד בוחר ויקטור לחיות עם מותה של מרתה? מלכתחילה מדובר כאן בגיבור שאינו משתבץ היטב לתוך תבנית "החשוד במותחן", אלא באדם שבחירותיו נגועות באשם. כיוון שגב הכריכה של הספר כבר מגלה זאת, אפשר לחזור ולספר שהוא בחר ליטול מן הדירה של מרתה את קלטת המשיבון שלה ואת החזייה שלה. הוא גם מנסה ליצור קשר עם הבעל הנעדר, אבל נכשל במאמץ לא לגמרי רציני למצוא אותו בטלפון. הוא בוחר להישאר בדירה כל הלילה, ולמחרת הוא מכין ארוחת בוקר לעד היחיד לשהותו שם, פעוט בן שנתיים וקצת שוודאי אינו יכול לספר מה אירע.
ויקטור אינו מדווח על תחושות האשם שלו, ומאריאס בונה לגיבור שלו תודעה קופצנית, חשיבה אנקדוטלית ונטייה נואשת להיאחז במלים במקום בעולם שעליו הן אמורות לדווח. טיבו של האשם יילך ויתפרש לקוראים, לעתים בניגוד גמור למה שהגיבור חווה, וזה ייעשה לאט לאט לאורך העלילה, כשויקטור מגלה עניין מורבידי בצורך להתוודות – אבל על מה? הוא לא ביצע פשע. הוא חשש מחשיפה, הוא ביקש להישאר אנונימי – ובמקום זה הוא נגרר, למשל, לסצינה מאוד הזויה, מצחיקה ופומבית בארמונו של מלך ספרד, לו הוא אמור לחבר נאום: חשיפה רודפת גילוי, ולבסוף, במקביל לעימות הסופי ולהסתבכותו העתידית בחייהם של האנשים שהיו קרובים למרתה המתה, ימצא ויקטור שהשאיפה לאנונימיות אינה אפשרית עוד, והוא גם לא רוצה בה כלל.
גיבורים קודמים של מאריאס דמו לוויקטור בשני מובנים עיקריים: הם ניתבו את חייהם כך, שבעצם היו אמורים להיות רק מתווכים, או מתרגמים, של מציאות מילולית ומעשית המתרחשת סביבם, ורק בעל כורחם הפכו לדמויות שמובילות עלילה. גם ויקטור הוא כזה – אבל הוא גם ניחן בתכונה של כותבים: היכולת ליצור בתוך התודעה, לא בקול רם והרבה לפני מעשה הכתיבה, שורות של משפטים שלא ברור בדיוק מנין הגיעו, אבל יש בהם כדי להטרים חלקים מסיטואציות שיופיעו אחר-כך, ואז יופיעו גם בזכרונו של הגיבור.
כאן מצוי גרעין אחד להבנת אישיותו של ויקטור ועיסוקו האובססיבי בזכרון: "כל כך הרבה דברים קורים מבלי שמישהו יידע או יזכור אותם. כמעט כלום לא מתועד, מחשבות ותנועות בנות חלוף, תוכניות ורצונות, ספקות סודיים, חלומות בהקיץ, אכזריות ועלבון, מלים שנאמרות ונשמעות ואחר כך מוכחשות או לא מובנות או מסולפות, הבטחות שנשכחות, גם מצד אלה שהבטיחו להם, הכל נשכח או מאבד מתוקפו, כל מה שנעשה בבדידות ולא נרשם... כמה מעט נותר מכל אדם, כמה מעט שורד, ועל כמה מהמעט הזה לעולם אין מדברים... כל מה שקורה לאדם, ההתלהבות או הכאב נמשכים רגע אחד בלבד, אחרי כן הכל אובד ונעשה חלקלק כמו שלג דחוס...", הוא חושב. אחר כך, נאמן לעוד אובססיה שלו, יראה לנו מאריאס עד כמה ויקטור טועה – כי התיעוד המתבצע באקראי במוחו של הגיבור הוא בעצם אבני הבנין של היצירה, ובלעדיו בכלל אי אפשר ליצור.
כשהוא טעון בתחושת החמצה וחטא, כשהוא אינו מסוגל להתבונן נכוחה ולהכריע בתעלומות שקרובות יותר לחייו – האם אשתו לשעבר באמת היתה או לא היתה הזונה שאסף לילה אחד במכוניתו? – ויקטור יוצא למסע לאסוף את "המעט שנשאר", ומגלה כי הדברים הידועים לו יתירו סבך של סודות, שקרים, בגידות – ואת השלג הדחוס כבר אי אפשר יהיה להפוך שוב לפתותים הנישאים ברוח.
סיפורו של ויקטור הוא מונולוג שבו שלובים פרטי העלילה, הזכרונות, ההגיגים והנסיון למצוא פשר בכל אלה בסגנון שמזכיר אף הוא את המונולוגים עתירי הדיגרסיות של המספר המדבר ברומנים של סאראמאגו. הטון הזה יוצר מעין שיחה עם הקורא: מצאתי את עצמי מתווכחת בקול רם עם ויקטור מבלי לחשוש כלל לשפיותי, ומשיחות עם אחרים שקראו עולה כי אינני היחידה. הטון הייחודי הזה היקנה למאריאס המוני מעריצים, אבל גם קוראים שנשבעים שלא יקראו עוד, בדיוק בגלל תחושת הפטפטנות הכפייתית שמונולוגים כאלה יוצרים. אחד הנושאים המרכזיים בכתיבה של מאריאס הוא היחסים בין אהבה לבין זכרון, ונסיונותיהם של הגיבורים להפיח חיים באהבות מתות באמצעות השפה. אם אתם זוכרים ספרים קודמים שלו מתוך אהבה, אין סיכוי שלא תאהבו גם את זה.
