תהיו עצובים - ותצביעו
נדמה שהחגיגה האמיתית של הבחירות האלו מתרחשת באולפני הטלוויזיה, לאלו אולפן חדש והמצאות טכנולוגיות מרגשות לאחרים הבטחות לסקר המדויק ביותר, ובערוץ הממשלתי מיטב המומחים באולפן והאזרח הקטן יזפזפ.
כי אנחנו ארץ עצובה, ארץ של מזפזפים. רוצים להיות נאמנים, רק אין למי. אנשים גדולים עם עקרונות קטנים ואנשים קטנים עם עקרונות קטנים מביטים בי מהטלוויזיה ומוכרים את עצמם בפרסומת דהויה, הם מבטיחים לי שהם ורק הם ישפרו את הכלכלה, ידאגו לעניים, יסייעו בשכר לימוד לסטודנטים, יטהרו את האוויר, יזקקו את המים, יביאו שלום למזרח התיכון - לרגע אחד אני מאמינה גם לזה וגם לזה וגם להוא ובאחת לא מאמינה לאיש. כבר ראיתי אותם וכבר שמעתי אותם והם כבר היו שם וכבר הוכיחו שהם לא יודעים להוכיח.
אבל אני רוצה לשים את מבטחי במישהו, במשהו. ככה זה עובד אצל רובנו, לא? אני רוצה ללכת לקלפי ולהרגיש שאני בוחרת בדבר הנכון, שאני עושה מעשה אמיתי, משמעותי, בעל השפעה.
אני מסתכלת למועמדים בעיניים, לפעמים לא רק דרך המסך. פגשתי כמה במסע הבחירות הזה. אני חושבת לעצמי - מה מניע אותם? על מה הם נלחמים? איזו אחריות איומה זו להיות ראש ממשלת ישראל. איך אפשר לישון בלילה כשכל כך הרבה דברים תלויים בך. מי צריך את זה? למה הם ממש ממש מבקשים להיות שם? אני רוצה להאמין שאכפת להם עתיד ילדינו. קשה לי.
אני מחוברת או לא?
זה טור עצוב ברגע קריטי. זה טור במשבר. זה טור שמספר עלי הרבה דברים.כנראה שגם אני לא דבקה באידיאולוגיה אחת והולכת איתה באש ובמים, גם אני אבודה, גם דעתי מתפזרת בקלות, גם אני התנתקתי מחללית האם ועכשיו אני מרחפת תלושה בחלל. האם הייתי פעם מחוברת?
כן. נתתי הרצאות גדולות על אנשים גדולים, התרוצצתי בקלפיות והבאתי מצביעים, שכנעתי מורדים וזקפתי כפופים והיה לי חלום. מה קרה בדרך? האם זו אני, המתבגרת? המאוכזבת? העייפה? העצובה? אולי זו אני.
העקרונות הגדולים שלי, שאני מבקשת להגשים, הולכים ומתרחקים ממני ככל שהבחירות הולכות ומתקרבות. אני חוששת להם. אני יודעת שאני לא יכולה לעשות הרבה. בשבילי רגע ההצבעה הוא רגע מיוחד, הוא יכול אפילו להיות נעלה - אבל אני מרגישה שאני מאבדת מחשיבותו של הרגע בגלל שהכל כבר איבד מערכו.
הרבה פעמים אני פסימית,זה נכון. אולי בחירות נועדו לאנשים אופטימיים, אולי זה רגע בשבילי לוותר על המבט הקבוע לעבר חצי הכוס הריקה ולהבחין, לפחות עד אחרי הבחירות, בחציה המלא.
לבחירות האלה אני מגיעה עצובה ומתפשרת, כנראה. שתי אופציות נותרו לי אחרי ימים ארוכים של בהיות במצעים, מפגשים הזויים, שאלות ותשובות, פניות והסברים - ואחרי ההחלטה לשים מבטחי באינטואיציות ההומות שלי.
אחרי שנים שהטלתי את הפתק של מרצ, בגלגוליו השונים, אני הפעם מהססת. ממסע הבחירות שלהם נדמה שהם יכולים לשנות ולהשפיע. מהמציאות אני כבר יודעת שהם נורא מתאמצים אבל לא תמיד הולך להם. ג'ומס נפלא בעיני והוא עושה עבודת קודש, כששומעים אותו מרביץ תורה בחסידיו, אי אפשר שלא להתרשם שהוא איש של מעשה, אם כי לא תמיד הקואליציה עשתה להם טוב. אבל מעל הכל אני אבחר מרצ בגלל אילן גילאון. אילן הוא מהאנשים הטובים האלה שהולכים לפוליטיקה, וכשהם לא נבחרים אומרים עליהם "הוא בן אדם טוב מדי בשביל זה".
אבל אני רוצה שיהיו רק אנשים טובים בפוליטיקה, רק אנשים טובים שלא מבינים בתככים ובמזימות, שלא הגיעו למען ביתם ורכושם, שהגיעו עד לירושלים בוקר בוקר כי הם אנשים טובים שהלב שלהם בוער בקרבם, כי הם נשרפים מבפנים כשהם שומעים על מעשה עוולה זה או אחר לפועל זר מסין או לאח שלהם. מיקומו של אילן כמספר שמונה ברשימה חורה לי (גם זה סיפור עצוב, במדינה של קומבינות) ואני מקווה שהפעם, אם אבחר מרצ הוא כבר יהיה בפנים. אם זה יקרה, הקול שלי ניצח.
האופציה האחרת היא אופציה חדשה לי, מרגשת ומשכיחה מעט את העצב שאופף אותי בגלל שהיא מביאה איתה רוח חדשה, רעננה, אחרת. מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ נראית הכי טוב שהיא נראתה מאז ימיו הטובים של רבין (והיו לו הרבה ימים לא טובים). עמיר, שיצא מהשכונות, חוזר אל השכונות ומדבר פשוט, נקי ומהלב. הוא הודף כל ניסיון למתג אותו כמזרחי והוא לא נבהל בקלות מהמשברים שהיו בדרך, מההשמצות, מהשמעון פרס ומהביבי נתניהו. הוא גייס סביבו אנשים חזקים שמביעים בו אמון והוא יודע לגעת בלבבות. הוא איש עם אג'נדה חברתית מוצקה, אנחנו צריכים את זה בימים אלה - ויש לו חזון בטחוני, לכל אלה שחושבים שהביטחון ורק הביטחון בראש מעיינינו. יש בו משהו מתון, רודף שלום והוא נוגע בי במקומות הישראליים שלי, במקומות שרוצים לגדול ולהיות חברה צודקת ולא רק מצטדקת.
אני מכניסה את רישיון הנהיגה שלי לארנק (את תעודת הזהות גנבו לי), אורזת תיק ליומיים ונוסעת לאשדוד. אקום ביום שלישי בבוקר ואלך להצביע. השמועות מספרות שזה יהיה יום קניות גדול. אז בין סוף העונה לחולצה לאביב תעצרו רגע, תהיו לשנייה עצובים, כי אין לנו הרבה סיבות לשמוח. תהיו לרגע עצובים ותלכו להצביע. וכשאתם לרגע מסתכלים על החצי המלא, תטילו את הפתק שלכם.
לפעמים זה לא נורא להיות עצובים.
לפנייה לכתב/ת 
