הכנסת מושחתת - אף מילה על העליון
הורדת קרנה של הכנסת נועדה לשמר את ההגמוניה השלטונית של בית-המשפט והתפישה החברתית שהוא מייצג
גם השנה ניצלו רבים את חגיגת הדמוקרטיה לבילוי בפארקים ובים, ופשוט הצביעו ברגליים. החרמת הבחירות מעוגנת היטב בתחושה שהפכה לנחלת הכלל, לפיה "כולם מושחתים ואינטרסנטים" ו"אין למי להצביע". זהו תוצר של מאמץ רב-שנים להפוך כל פוליטיקאי למגוחך ועלוב במקרה הטוב, או לעבריין וגנב במקרה הרע. את המאמץ הזה מובילות תוכניות הסאטירה המיועדות לפגוע ולהגחיך, ותוכניות האקטואליה המיועדות לחשוף את "השחיתות" ו"הרשע". אכן, היו בעבר הקרוב והרחוק מספר מועט של ח"כים שהורשעו בדין, אולם מדובר במיעוט מבוטל, שכמותו ניתן למצוא בכל שדרות העשייה - בתעשייה, באקדמיה ובמינהל. ההכללה הגורפת נובעת מהחופש המופרז שנטלו לעצמם אמצעי התקשורת לשמש כבית-דין שדה של פוליטיקאים.
במסגרת החופש להשמיץ, ניטלה לחלוטין חזקת החפות של אנשי הציבור, כבודם ומעמדם הציבורי הפכו למרמס, והפער המפחיד בין האשמת שווא להרשעה בבית-משפט לא עלה כלל לדיון ציבורי. המשטרה הצטרפה כניצב פעיל בטריבונל הציבורי, בעצם זימונם המתוקשר והמצולם של אישי הציבור לחקירות, אף שברוב המקרים אפילו לא הוגשו כתבי אישום. מיותר לציין כי באווירת עליהום שכזאת, מעטים הם האנשים הטובים שיסכימו להיכנס לחיים הפוליטיים, מה גם שקיימת בהם אי-יציבות מובנית, המחייבת התמודדות מחודשת אחת לשנתיים-שלוש. אין פלא איפוא שחל פיחות ניכר באיכות נבחרינו, וכרסום קבוע במעמדו של בית המחוקקים.
למרבה הצער, קשה לומר כי התהליך הזה הוא טבעי וחסר אינטרסים. פגיעה מכוונת, מתמשכת ורצופה זו במעמד הכנסת וחבריה אינה מקרית, ומיועדת לחזק את שלטון המוסדות שאינם נבחרים כי אם ממונים - ובראשם בית-המשפט העליון. לא במקרה הופכים כלבי השמירה התוקפניים של הדמוקרטיה לפודלים עדינים לנוכח תופעות חמורות ביותר של טוהר מידות במסדרונות בית-המשפט. מלחמת החורמה במינויים הפוליטיים הפסולים אינה כוללת משום מה את הנפוטיזם, כאשר בנים של שופטים בעליון מתמחים אצל עמיתיהם - הטבה שערכה הכספי לא יסולא בפז עבור עורך-דין צעיר.
ההצבעות הכפולות בכנסת, שלא שינו מאומה בתוצאה, זכו להליך פלילי ואין-סוף שעות שידור ביקורתי. לעומת זאת, פסיקות של בית-המשפט בנושאים פוליטיים מובהקים, תוך עקיפת הכנסת והכתבת חוקים ואורח חיים, אינן זוכות לדיון ציבורי כלשהו, כי הן מבטאות היטב את סולם הערכים של רוב העיתונאים. אף עיתונאי אינו מוטרד מהכנסות משמעותיות של שופטים מהרצאות וספרים, הנכתבים על-ידם במקביל לעבודה השוטפת - ולא מסייעים, מן הסתם, לצמצום הפיגורים והסחבת. הכנסות נוספות של ח"כים, כידוע, נאסרו בחוק, כדי שיתרכזו בעבודתם.
הבלוק החוסם של שופטי בית-המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים אינו מושא לביקורת נשכנית; המינוי הבעייתי של עדנה ארבל עבר כמעט ללא כל ביקורת בכלל. מיותר לציין כי לשופט אהרון ברק לא יעז איש לבנות חרצוף או ללעוג לו, למרות מעורבותו הרבה והניכרת בכל המהלכים הפוליטיים המשמעותיים במדינה. די בציון הנוהג העיתונאי המקרי-כביכול, לכנות אותו "הנשיא" - כדי לבטא את חרדת הקודש והתפקיד האמיתי אותו הם רואים כראוי לו.
זה שנים מתנהל כאן קרב גלוי בין הכנסת לבית-המשפט העליון. האחרון נטל לעצמו סמכויות רבות בביקורתו על החקיקה, אף שלדעת רבים, לא קיבל לכך כל מנדט מהמחוקק ומהעם. סוד גלוי הוא שבמדינת ישראל יש מאבק תרבותי בין הציבור שהשופט ברק כינהו בעבר "הנאור", דהיינו: החילוני-ליברלי, לבין רוב העם, שביסודו הוא יהודי ומסורתי. הורדת קרנה של הכנסת והפיכתה למוסד מושחת היא האמצעי הטוב ביותר לשמר את ההגמוניה השלטונית של בית-המשפט העליון והתפישה החברתית אותה הוא מייצג. הבחירות האחרונות, עם האדישות וחוסר המעש שכה איפיינו אותן, הן השלמה נוספת עם ההשתלטות של בית-המשפט על הדמוקרטיה הישראלית.
