שיתוף הקבצים בדרך לקלפי

חלחול כלפי מטה

בדיון הכלכלי של העשורים האחרונים רווח השימוש במושג ה"חלחול כלפי מטה". התיאוריה אומרת שהדרך הטובה ביותר לדאוג לרווחת השכבות החלשות, היא לשמור על העשירים כעל אתרוגי הצמיחה של המדינה.

בשמיעה ראשונה, הטיעון נראה הגיוני, במיוחד כשהוא מתובל בהסברים ציוריים, כמו ההסבר על כך שעדיף "להגדיל את העוגה" מאשר לחלק אותה מחדש. במקום להגדיל את תשלומי הסעד ולרוקן את קופת המדינה, מציעים לנו חסידי הרעיון לקצץ בקיצבאות, להוריד את המיסים, ולהפוך את המשק הישראלי ידידותי יותר למגזר העסקי. בסופו של דבר, הם אומרים, זה יאפשר צמיחה, יזרים דם חדש בעורקי המשק, וכך יהיה יותר לכולם - כולל העניים.

יש רק בעיה אחת עם המודל הזה: הוא לא עובד. מחקרים שנעשו לאורך 20 השנים האחרונות הוכיחו שוב ושוב שהגישה הזו אמנם מביאה צמיחה, אבל מהצמיחה הזו נהנים בעיקר מעטים מהמאיון העליון. החלחול מטה פשוט לא מתרחש, הפערים גדלים והבעיות החברתיות מחמירות.

בארה"ב של קלינטון, ההוצאה הממשלתית גדלה והמשק צמח. בתקופת בוש, שהמדיניות הכלכלית שלו פחות "חברתית", החוב החיצוני גדל בהתמדה בדרך למשבר פיננסי שמאיים לסחוף אחריו את כלכלת העולם. וגם הצמיחה איטית יותר.

מודל החלחול בשירות תעשיית המוזיקה

המודל שמשמש את חברות התקליטים הוא בדיוק זה של החלחול כלפי מטה. בכל דיון על שיתוף הקבצים בפרט והפיראטיות של המוזיקה בכלל, הן מזכירות לנו: אם לא תקנו מאיתנו מוזיקה, בסופו של דבר לא תהיה מוזיקה, כי האמנים לא יוכלו להתפרנס. הדרך היחידה לפרנס את האמנים היא לשלם כסף למעסיקים שלהם.

אבל כמו בכלכלה הלאומית, כך גם בענף המוזיקה - הניסיון מראה שאין שחר לטענה הזו. כולם כבר יודעים את האמת: רוב האמנים לא גומרים את החודש, וזה דווקא בגלל חברות התקליטים שלהן. לא זו בלבד שחוזי ההתקשרות בין האמנים לחברות מנשלים אותם מזכויות היוצרים שלהם - הם גם מביאים את רובם לחרפת רעב.

לאיפה הולך הכסף? לשחיתות כמובן. למשכורות מנופחות, נסיעות לחו"ל, ארוחות במסעדות שנרשמות על חשבון "הוצאות ההפקה". ולכן לא מפתיע שישנם כיום אמנים רבים שתומכים בשיתוף הקבצים ומתנערים מחברות התקליטים. הם לא חוששים לפרנסתם, משום שהם יודעים שלא משנה כמה כסף יגיעו לידיהן של חברות התקליטים - אל האמנים יחלחל מעט שבמעט, אם בכלל.

זכויות היוצרים

מצבם של רוב האמנים בישראל לא טוב בהרבה משל שכירים מנוצלים אחרים - קופאיות, פועלים, תופרות, עובדי קבלן. אבל כדי להוסיף חטא על פשע, בחברות התקליטים מסובבים את הסכין כשמדברים על זכויות היוצרים.

מה בכלל הרעיון בזכות היוצרים? הטיעון, ההגיוני כשלעצמו, שבבסיס החקיקה הזו, הוא שללא מונופול של היוצר על יצירתו הוא לא ירצה ליצור. זכות היוצרים מאפשרת לו להשתמש ביצירה שלו כדי להתפרנס, בהתאם למרצו וכשרונו.

איך ניתן לצפות מאדם שייצור, יעמול, ימציא וישקיע את זיעת אפיו בעבודה שאינו יכול לקבל עליה תגמול הולם. החוק מגן עליו משום שזהו האינטרס הכללי. רק חבל שבחברות התקליטים לא שמעו על זה.

האולפנים מעלים מחירים ופוגעים בתנאי האמנים

על-פי אותו היגיון, אגב, נכון לטעון שהגדלת שכר המינימום תגביר את הפריון. כי איך אפשר לצפות מאדם שיעבוד מתוך מוטיבציה ומוסר עבודה גבוה, אם איננו יכול לקבל תגמול הולם על מעשה ידיו?

הניסיון גם מראה שבמדינות ששכר המינימום הוגדל, זה לא הזיק ואפילו הועיל לצמיחה. העלות למעסיקים ולמדינה, חוזרת דרך הפריון המוגדל וההכנסות ממיסים, ובסופו של דבר מאפשרות גם להוריד את המיסוי כך שכולם מרוויחים.

שיפור של תנאי העבודה, שכר העבודה ומדיניות הסעד פועל מלמטה למעלה, ובניגוד ל"חלחול כלפי מטה", הוא כבר נוסה במדינות שונות בעולם - מארה"ב ועד דרום קוריאה - והוכיח את עצמו.

מי שאומר לכם אחרת, הוא צבוע, בור, שקרן או פנאט. וכאלה בדיוק הם מנהלי חברות התקליטים. כבר 20 שנה הם מעלים את מחירי המוזיקה, ופוגעים בתנאים של האמנים שלהם, ובמסגרת המלחמה האבודה במהפכה שהם עצמם יצרו, הם מספרים לנו סיפורים מגוחכים על כך ששיתוף הקבצים מממן טרור וסמים.

כמו הפוליטיקאים שלנו, גם הם לא רואים אותנו ממטר, ועשרות המיליונים שמשתפים קבצים כנראה מבינים את זה. הלוואי והם היו חכמים כל-כך גם בתחומים נוספים.