להתראות ערכים, שלום קרקס

אין ספק, מדהים. למרות ההבדלים בין הסקרים והמדגמים השונים, אפשר כבר לתת בתוצאותיהן של בחירות 2006 סימנים מובהקים. הבחירות האלה, בלי ספק, ייכנסו להיסטוריה כבחירות הפוסט-מודרניות הראשונות בישראל - מאחוזי ההצבעה הנמוכים, המעידים על אדישות מובהקת (והיו נמוכים עוד יותר אלמלא עבור חלק גדול מהציבור הצבעה היא סוג של חובה, נעימה או לא), ועד לתוצאות עצמן. לפנינו תוצאה של ההתרסקות הגדולה של הערכים והמוסדות הישנים, קרקס התדמיות שבו הפוליטיקאי הוא סוג של שחקן מבוזה, ותהליך ההתכנסות העצמית של המצביעים, שמבחינתם שום דבר לא ממש משנה והכל "ארץ נהדרת".

תנו דעתכם: המפלגה הגדולה ביותר זכתה למעמדה הודות ליוקרתו של אדם השוכב ללא הכרה בבית החולים; הלהיט של הבחירות, שזכה להצבעה מאסיבית בחוגי שינקין והסביבה, הוא מפלגת קשישים שאיש אינו מכיר את מועמדיה, רבים ממצביעיה הופתעו לשמוע פרטים על זהותו של העומד בראשה, ופרט לשם ולכמה תשדירים מדליקים אין לה דבר. מפלגת השלטון של שלושת העשורים הקודמים נמחקה – והכל אינו סופי, לא רק בגלל ההבדלים במדגמים אלא מפני שמחר הכל יתחיל מחדש. בסופו של תהליך יכול להיות שחלק מהסיעות עוד יתפצלו ויתחברו, כי ככה זה בקרקס.

אפשר, עם זאת, לתת סימנים גם במה שאנחנו כבר יודעים. הנה כמה מהם:

טעותו של אולמרט

אהוד אולמרט יהיה ראש הממשלה הבא. אבל 30-32 מנדטים לקדימה הם כשלון. הוא נובע מכך שאולמרט שעה לעצתם של יועצי הבחירות שלו, שמכרו לו את הטריק הישן של שרון - להרדים את הבחירות ולקוות שהזמן יעבור.

אולמרט (והדברים נכתבו כאן ובמקומות אחרים) היה צריך לנהל קמפיין, ולא להרדים או להסתפק בסיסמאות נגד החמאס ובהבטחה עמומה לנסיגה חד-צדדית. הוא היה צריך לשווק את עצמו כמועמד אזרחי, עם תוכנית ברורה לניהולה של ישראל בדרך יעילה וטובה יותר, שתשרת את האזרח ותיגע במה שכואב לו.

חצי שנה אחרי בחירות 2003, שבהן ניצח שרון, פנה ראש הממשלה דאז לצעד שאליו התנגד במערכת הבחירות: התהליך המדיני ושאלת הגבולות, שקביעתו היא כמעט כורח היסטורי. לשרון האמינו שיעשה את הדבר הנכון ושיוכל לבצעו, והיו מוכנים לקבל את ניהולה הרפה של המדינה בעניינים אחרים; אולמרט היה צריך להציג תוכנית ויכולת בתחומי חיינו הרבים, ולא עשה זאת.

כתוצאה מכך, הוא יהיה ראש הממשלה אבל עמדת המיקוח הקואליציונית שלו נחלשה. נכון, בימים הבאים ייתכנו מהלכים כמו צירוף הגימלאים לקדימה ואפילו חבירה עם שרידי הליכוד - אם בנימין נתניהו יילך הביתה או יהיה פילוג - אבל עבור כל אלה יצטרך אולמרט לשלם מחיר, שלא היה נזקק לו לו ניהל קמפיין כהלכה.

הנצחון של פרץ

קשה להגזים בהישגו של עמיר פרץ. אחרי העריקה המכוערת של שמעון פרס, שרגע אחד היה מוכן להילחם בקדימה ואחרי שהפסיד גילה פתאום את האמת מתחת לכנפיו של שרון; מול הגזענות המוסתרת בקושי של חלק מתומכיה המסורתיים של העבודה, שפשוט לא היו מוכנים לקבל מרוקאי בראשה; למרות הפעילות החתרנית של שרידי מחנהו של אהוד ברק וברק עצמו, שבכנסים של העבודה קרא להצביע למפלגה ותקף את פרץ אישית - לנוכח כל אלה שמר פרץ על כוחה של העבודה ואולי אף הגדיל אותו, במערכת בחירות בה ספגו הגושים הגדולים מכה.

בחשבון הנטו, העבודה לא איבדה לקדימה אפילו מנדט אחד, וגוש השמאל (עבודה-מרצ-ערבים) שמר על כוחו. זהו הישג היסטורי, שמשמעותו עשויה להתחזק אם אכן תהיה העבודה שותף בכיר בממשלה הבאה. ואגב זה, קבלו הימור סביר: תיקי הבטחון והחינוך יהיו של העבודה, במחיר הסכמתו של פרץ (אם הוא יודע מה טוב לו) לוותר על האוצר.

המכה של נתניהו

הכל כבר נאמר על כישוריו האישיים של בנימין נתניהו, ומנגד על חוסר האמון המוחלט של הציבור בהתאמתו לראשות

הממשלה. בפועל, נתניהו הוביל את הליכוד לשתי תבוסותיו הקשות ביותר אי פעם, ב-1999 וב-2006. חלומו להיות ראש ממשלה נגוז עד להודעה חדשה ועד בכלל, ועושה רושם שימיו כמנהיג הליכוד ספורים. או שיבוא על התנועה עוד פילוג, בדרך להתחברות מחדש לקדימה.

העלייה של ליברמן

ישראל ביתנו עשתה נפשות לא רק ברחוב הרוסי. אביגדור ליברמן נגע בחלום הישראלי על מדינה נקייה מערבים (ככל האפשר - אם אי אפשר בכלל), ידע לאבחן את הכמיהה לאיש שיעשה סדר, ומיקם את עצמו בצומת בין שתי אופציות: מנהיג הימין החדש, או – סביר יותר – בעל תיק ביצועי בממשלה הבאה.

ההישג ההזוי של הגימלאים

כל מילה מיותרת, חוץ מזו: אם אתם יודעים מי מספר 2 ברשימה, כנראה שיש לכם הרבה מדי זמן פנוי.

ואי אפשר בלי, שמעון פרס

האיש שלא ידע לנצח יהיה כנראה השר לפיתוח איזורי, או מה שלא יהיה. פעם נוספת, הוא יכול היה להיות ראש הממשלה, וגם לו היה נשאר לצידו של פרץ אחרי ההפסד היה עושה יותר לעצמו. אבל אצל פרס, אתם יודעים, שום דבר אינו אישי.