לה-פן שלנו

כן לפלסטין, לא לפלסטינים

ההתרסקות של הליכוד והמכה שקיבל גוש הימין יצרו מצב חדש במדינה: יש רוב ברור בעד ויתור על שטחים. אבל התמונה הפוליטית שנוצרה שונה מאוד מזו שהייתה כשיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה. אז האמין מחנה השלום שבתמורה לחלוקת הארץ, אפשר יהיה גם לחיות בשלום עם העם הפלסטיני. היום סבור הרוב בארץ שהכיבוש נעשה נטל ולא נכס, וכדאי להיפטר מן השטחים. אבל מכיוון שלא יהיה שלום, צריך גם להתנתק מן הפלסטינים. אם לא להרחיק אותם, לפחות להתרחק מהם.

היו אלה דווקא פרשנים זרים שהסבו את תשומת הלב לעובדה המרתקת, שבמערכת הבחירות הזו אף מפלגה לא דיברה על שלום. אפילו לא מרצ. שרון היה הראשון שדיבר על "שקט", אחרים הסתפקו ב"הפסקת האלימות". אבל "שלום" - אאוט. אחרי 39 שנות כיבוש, מבדיל מר ישראלי בין שאלת פלסטין לבין שאלת הפלסטינים. הוא מוכן לוותר על רוב השטחים, אבל החלום של חיים בצוותא עם הפלסטינים התפוגג ונמוג.

האין זו אשליה שנסיגה תביא להתנתקות? האם אפשר למנוע את המשך המלחמה והטרור רק על-ידי התכנסות? אף משקיף זר אינו סבור כך. אנו מעורבים בחיי הפלסטינים יותר מדי, קובעים את גורלם יותר מדי, הם תקועים אצלנו עמוק מדי. זוהי אשליה שאם נקים חיץ פיזי בינינו לבינם - גם אם תהיה זו גדר גבוהה - נוכל לשכון בשקט ובבטחה. אבל במערכת הבחירות הזו ניצחה האמונה הנאיבית הזו של "אנחנו כאן והם שם". כל-כך ניצחה, עד שרבים אצלנו מבקשים להחיל אותה לא רק על הפלסטינים בשטחים, אלא גם על הפלסטינים הישראלים. וזה מעביר אותנו לליברמן.

לאומנות פוסט-טריטוריאלית

הצלחתו של ליברמן נבעה לא רק מכך שליכד סביבו את הקול הרוסי, שתמך בשרון וחיפש לו תחליף. גם לא מכיוון שעטה לבוש של האיש שנלחם בשחיתות ותומך בחוק וסדר. רוב תומכיו באו אליו מכיוון שהוא מייצג את התפישה החדשה של הימין הרדיקלי, זו שד"ר אלברטו ספקטורובסקי מאוניברסיטת תל-אביב קורא לה "לאומנות פוסט-טריטוריאלית".

העקרון פשוט: בעבר, כללה התפישה הלאומית גם אמונה שיש צורך חיוני במרחב מחיה גדול, אפילו בהתפשטות טריטוריאלית. היום מוכנים מנהיגי הימין הרדיקלי לוותר על שטחים, ובלבד שיתקיים טוהר אתני בשטח היותר מצומצם. כמו לה-פן והיידר ושאר מנהיגי הימין הזה באירופה, המטיפים לשנאת זרים ולגירושם, כך גם מנהיג הימין הרדיקלי הישראלי מוכן לוותר על שטחים בגדה, ואפילו בתחומי מדינת ישראל עצמה, ובלבד שניתן יהיה לנקות את השטח שנשאר מנוכחותם המפריעה של בעלי דם אחר, לא יהודי.

מי שרצה שישראל תהיה דומה יותר לאירופה, מתקרב למימוש חלומו. אבל אם כבר אירופה, מדוע צריך להידמות דווקא למחנה המכוער שלה?

הסיפור של מערכת הבחירות הזו הוא הסיפור הטראגי של בנימין נתניהו. עם קצת הגזמה אפשר לומר שכל מה שקרה - קרה בגללו. אילו לא נאבק בשרון, נשאר בממשלה, תמך במדיניות ושיתף פעולה, היה ממשיך להיות פופולרי ומחליק לתוך כיסאו של מנהיג הליכוד כמו על חמאה. שרון לא היה פורש, קדימה לא היתה קמה, הליכוד לא היה מתרסק, ליברמן לא היה ממריא, מפת המפלגות הייתה נשארת דו-קוטבית והליכוד - בראשות ביבי נתניהו - היה ממשיך להנהיג את המדינה.

במקום זה, הוא שיתף פעולה עם המורדים, פרש מן הממשלה, סייע בהקצנת מצע הליכוד, איבד קולות ותמיכה בגלל הזיגזג הפוליטי שעשה והחל לגלגל את כדור השלג שהוביל לתוצאה העגומה של מפלגתו ושלו עצמו במוצאי יום שלישי השבוע.

אלה שלא אוהבים את נתניהו - ואנשים אוהבים לשנוא אותו - אומרים שהכל בגלל שאצה לו הדרך להיות ראש ממשלה.

שהכל בגלל אופיו. שהטעויות הטקטיות שלו נבעו מחוסר היכולת שלו להשתלט על המזג ואופי. הם בטוחים שלאחר שנתניהו הצליח לזמן מה לרסן את ביבי, צץ ביבי מתוך הנתניהו והשתלט עליו מחדש.

אלה שמעריכים יותר את האיש המוכשר הזה אומרים, שהכל נובע מגישתו האידיאולוגית הטהורה של הבן של פרופסור נתניהו. שהוא באמת האמין שאסור לסגת מרצועת עזה, שאסור לוותר לפלסטינים, שנשקפת לישראל סכנה קיומית וצריך לעמוד על המשמר ולהיצמד לכל שעל. שביבי היה ונשאר נתניהו.

איזה משני ההסברים נכון יותר? עכשיו, כשהוא יעמוד בראש מפלגונת אופוזיציה קטנה עם כתריסר חברי-כנסת, והרחק מזרקורי התקשורת, יהיה הרבה זמן ותהיה גם פרספקטיבה טובה לרדת לשורש העניין ולהגיע למסקנות מעמיקות יותר. האיש שגרם יותר מכל אחר למהפך של 2006 ראוי לכך שהניתוח הזה ייעשה.

ואחרי שהכניס לכנסת יותר מחצי תריסר אנשים אנונימיים, המתייצבים בשורה מאחרי אדם שהכינוי שלו הוא "המסריח" - מישהו עוד מעז לטעון שהעם הזה חכם והבוחר רציונלי?