להתקשר או לא להתקשר? פוליטיקה חברתית
הפוליטיקה הסוציאלית הבסיסית אומרת שאם אתה יוצא עם החברים שלך ועם בן זוגך - אתה שולט בעניינים ומחליט מהי כמות האינטראקציה ביניכם. ברגע שאתה יוצא עם החברים של בן הזוג שלך, במיוחד בתחילת הקשר, תפקידך הוא להיות "החבר החמוד" והוא יחליט מתי הולכים. אבל האם יש קוד בין שני אנשים שמאפיל על הרגשות האמיתיים שלהם ויכול להשאיר צלקות אצל אחד מהם, או אפילו אצל שניהם?
"אני חייב לדבר איתך, עכשיו יצאתי ממפגש עם אבי והחברים שלו, וזה היה ממש מוזר. מוזר לא טוב". אל ההודעה הזאת של קובי התעוררתי בבוקר יום חמישי.
"מה קרה?", המשכתי את השיחה כאילו המשפט הראשון בה לא נאמר לפני 12 שעות.
"החלטנו שאנחנו לא נשארים בבית אלא יוצאים עם חברים שלו, אז יצאנו והיה לי מה זה כיף, מצאתי איתם הרבה נושאים משותפים, ואבי הרגיש ממש בצד. כל מה שהוא רצה זה ללכת הביתה. אחרי שכולם הלכו הוא כעס עלי שמרחתי איתם כל כך הרבה זמן ושלא היה אכפת לי שהוא רוצה ללכת", אמר קובי.
"... ואתה מרגיש רע עם עצמך, כי שוב ניסית להיות בסדר, אבל הקסם שלך פעל על כל החברים שלו והוא נשאר בצל", הגזמתי בתיאור, אבל בעצם סיכמתי כאן במשפט אחד את סיפור חייו הרומנטיים.
כמו רבים מאיתנו, קובי רגיל להחמיר עם עצמו ולחפש איפה הוא לא היה בסדר. אבי כבר כנראה קיבל כמובן מאליו את העובדה שקובי מתחבב על כל החברים שלו עד שהתקשורת של קובי עם החברים של אבי עולה על זו של אבי עצמו עם חבריו, מה שכביכול הופך את קובי ל"שולט" בענייני החברה.
"הפוליטיקה הסוציאלית הבסיסית", הזכרתי לקובי בשיחת הטלפון, "אומרת שאם אתה יוצא עם החברים שלך ועם בן זוגך - אתה שולט בעניינים ומחליט מהי כמות האינטראקציה ביניכם. ברגע שאתה יוצא עם החברים של בן הזוג שלך, במיוחד בתחילת הקשר, תפקידך הוא להיות 'החבר החמוד', והוא יחליט מתי הולכים".
היפוך התפקידים בזוגיות
לדעתי, במקרה שקובי תיאר לי, אבי בעצם כעס על היפוך התפקידים שלהם בזוגיות. וזה גרם לי לחשוב: האם אפשר איכשהו לעקוף את ה"פוליטיקה" המיותרת הזאת שקובעת לנו החברה? האם יש איזה קוד אתי זוגי בין שני אנשים שמאפיל על הרגשות האמיתיים שלהם ויכול להשאיר צלקות אצל אחד מבני הזוג, או אפילו אצל שניהם?
הפוליטיקה הסוציאלית מקבלת ביטוי גם במצב של לאחר הפרידה. המון פעמים מאז שנפרדתי מאסף יצא לי לחשוב אם כדאי להתקשר או לא להתקשר, להגיד או לא להגיד, להיעלב מהיחס הקר שלו, או להאמין שזה כיסוי על קושי רב של ההתמודדות עם הפרידה ממני. בימים שלאחר מכן לא הפסקתי לחשוב עליו, וה"חיים" איכשהו תמיד המשיכו להזכיר לי שהוא מעניין אותי. שיש איזשהו "אסף קטן" בתוכי, משהו שנשאר לי מהשלוש שנים איתו, שכנראה ימשיך להיות איתי לתמיד. כל מה שעניין אותי לדעת בימים ההם היה מה שלומו, ואולי לשמוע כמה סיפורים קטנים מחיי היומיום שלו. באמת חשוב לי שיהיה לו טוב. וחשוב לי לא להיעלם לגמרי מהחיים שלו, כמו שהוא לא נעלם משלי.
"אני באמת צריך לדבר עם אייל", נזכר יריב באקס שלו כשניסיתי להסביר לו כמה מעיק עלי נושא ה"להתקשר או לא להתקשר" לאסף, ואם זה נכון מבחינה פוליטית. יריב אמר לי את זה בפשטות, אבל יכולתי להבחין שהעניין סבוך גם אצלו. "אני מתגעגע אליו", אמר.
את אותו ערב העברנו יריב ואני בצפייה בטלוויזיה ובהעלאת זכרונות על התנהלות היחסים בינינו לבין האקסים שלנו, מה שידעתי בוודאות שאסף לא עושה. אני מניח שאצל רוב האנשים העלאת זכרונות מסוג זה מביאה הרגשה של חולשה, אבל אני בכלל לא הרגשתי ככה. הרגשתי שאני רוצה שיהיה לאסף טוב בחיים, שאני באמת אוהב אותו ושנתנו אחד לשני המון, אבל מצד שני אני לא רוצה שנחזור להיות זוג. המקום שהגענו אליו (כל אחד בנפרד) הוא במידה בלתי מבוטלת בזכות הפרידה, ולכן אני לא מתחרט על מה שקרה. אני פשוט רוצה להמשיך הלאה בחיים, ובאמת לשמור איתו על איזשהו סוג של קשר. אני מרגיש שיש בינינו איזה משהו מיוחד שקושר אותנו, ממש כמו שיש משהו שקושר אותי ואת ההורים שלי, משהו שתמיד שם ואי אפשר להתכחש אליו או להיאבק בו.
באותו לילה לא יכולתי להירדם. המחשבות על המלחמה על שמירת הקוד האתי של הפרידה לא נתנו לי מנוח. התהפכתי שוב ושוב במיטה, מנסה למצוא לעצמי תנוחה שתתאים לידיעה ש"אסור לי להתקשר אליו" למרות שצמאתי לשמוע את הקול שלו, רק לראות שהוא בסדר, שהכעס שלו עלי כבר נעלם לגמרי. מצד שני ידעתי שזה יכול לעצבן אותו. הרי מבחינתו אם אתקשר זה יהיה מחוץ לכל הקשר, בעוד אצלי זה איזשהו תהליך שהביא אותי לזה.
"מה שלומך?", שלחתי סמס כדי שאוכל סוף סוף לישון. התשובה לא איחרה לבוא.
"בסדר, קצת כואב לי הראש אבל עדיין שומר על חיוך. אצלך הכל בסדר?"
השיחה התגלגלה בסמסים והגיעה להבטחה שלו להתקשר מחר. אני חושב שלראשונה מאז הפרידה שלנו הוא גם קיים את ההבטחה. ללא ספק משהו השתנה. קבענו להיפגש בחצות בקפה ג'ו למנה לילית של קופאין.
כשהגעתי לקפה הוא כבר היה שם. זה נראה לי נורא מוזר, פתאם לראות את הפרצוף שלו אחרי כמעט חודשיים. רחובות תל אביב כבר היו ריקים יחסית. התיישבנו בחוץ, מתחת לאורות הנאון הכתומים של בית הקפה. השיחה גלשה לאט לאט אל תוך החיים של שנינו. קיבלנו עדכונים על המשפחות אחד של השני, על החיים, הלימודים, העבודה. ורק אחר כך הגענו לנושא הרגיש.
אני רוצה שנמשיך קדימה
"ההתנהגות שלי אז היתה קצת מופרעת ולא ברורה, אבל היא נבעה מרגשות שלא יכולתי להתמודד איתם", אמרתי כדי לעשות חוויה מתקנת לשנינו. "חשוב לי מאד ששנינו נבין שזה שאנחנו נפגשים לא בהכרח אומר שאנחנו חוזרים שנתיים אחורה, לתקופה בה פחות אהבנו את מי שהיינו", אמרתי לו, וחצי החיוך שהחזיר לי בתשובה הראה לי שהוא אהב את הרעיון. "אני רוצה שנמשיך קדימה".
בהסכמת שנינו על המשפט הזה, הרגשתי שהתחלנו לסלול דרך חדשה במערכת היחסים בינינו. שאולי מאותו רגע הפסקתי לחשוב שאסף מבין שיש לי איזושהי מטרה זדונית להביא לחיי ההווה שלו את האסף של העבר, האסף השמן שלא אוהב את עצמו, אלא שאני רוצה להיות ידיד של "האסף החדש". בעוד הוא שומר על הקוד האתי של ההתנהגות המנומסת כלפי מישהו שחלק איתו מיטה במשך שלוש שנים, הוא ליווה אותי לביתי, תוך שיחה קסומה על חיי היומיום. הרגשת הניצחון שבנעימות ובפוטנציאל העומק למערכת היחסים הזו גרמה לי להיפרד ממנו בחיוך ענק, שלא נעלם מפניי גם בימים שלאחר מכן.
לאחר שכל אחד פנה לדרכו, האמנתי שכל המחסומים של "החברה" הם המחסומים שלנו. ברגע שנהיה מסוגלים להרפות כדי לצלול לתוך הרגשות בלי לפחד לספוג את דעות האחרים עלינו כ"לא יציבים", "מתוסבכים", "חולי נפש", "מעייפים" וכדומה - רק אז נוכל לחוות את הרגשות בשלמותם.
לאחר כמה מטרים הסתובבתי שוב אחורה כדי לראות אותו הולך. הוא הסתובב אלי גם, תוך כדי הליכה, חייך ונפנף לשלום. התרגשתי. זה היה שלום של אהבה. הבנתי בפעם המאה שאנחנו מסוגלים לזה - להמשך קשר מיוחד, ולפרידה בדרגת בגרות גבוהה ביותר, ברמות שעוד לא הכרתי.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
