יומן מסע: רביעי ז' בניסן

"הַבַּבָּא סָאלִי מֵעוֹלָם לֹא הִכְרִיז מְדִינָה" (סמי שלום שטרית)

נפגשנו הבוקר בפתחו של הגן הלאומי בקיסריה, שם ערכנו את הטקס הקבוע וציינו את שמות הנופלים לזכרם אנו הולכים היום. אחד מהם הוא אחיו של גרשון פלג, מנכ"ל "החברה להגנת הטבע" שהמשיך להדריך אותנו גם היום, שנפל במלחמת יום כיפור. הלכו איתנו גם רן מיכאליס, אחיינם של רעיה ויוסי אפנר, שנשוי לאחותו של אריה אברמסון הי"ד שנפל באסון השייטת, ואמו של אריה.

החבר'ה ממכינת ארגמן ובנות מדרשת עין הנצי"ב המשיכו לצעוד עימנו, ואליהם התווספה קבוצת חיילים מיחידה מובחרת. היתה גם משפחה מכפר הרא"ה, שבדיוק לפני ארבע שנים הלכה איתנו ביום הגשום ביותר שחווינו. מכיוון שגם היום ירדו גשמים עזים, הודענו להם, בבדיחות הדעת כמובן, שהם יכולים להפוך למורידי גשמים. מנינו היום כ-60 צועדים. רבים נוספים היו צפויים להצטרף, אך מפאת התחזית הגשומה לא מעט ביטלו את השתתפותם ברגע האחרון.

הסדנה עסקה ברב תרבותיות בישראל והיתה ערה מאוד. קראנו קטע מתוך ספרה של פרופסור זהר שביט, העוסק באידיאולוגיה של כור ההיתוך לעומת אידיאולוגיית הרב תרבותיות. התעמקנו גם בשירו של סמי שלום שטרית "הבאבא סאלי מעולם לא הכריז מדינה". בכל הסדנאות התחוללו ויכוחים סוערים מאוד על רב תרבותיות לעומת תרבות אחת, מה שנקרא בפינו כור ההיתוך. תהינו בקול ממה מורכבת הרב תרבותיות ואילו קבוצות מכתיבות היום את התרבות בישראל. כשהעננים השחורים התרחקו מעט החלטנו להמשיך במסע למרות שלא סיכמנו את הסדנה.

נכנסנו לתוך היישוב ג'אסר א זרקא וחצינו אותו בטור ארוך. נזכרנו שלפני ארבע שנים, בתקופת האינתיפאדה, לא נכנסנו לכפר ועקפנו אותו. שמחנו שהפעם יכולנו לעבור שם ולהיתקל בחיוכים ובמבטים ידידותיים. בהמשך חצינו את הכביש והגענו לאמת המים של נחל התנינים, ומשם צעדנו לכיוון בית חנניה.  

נדמה לכם שנשארנו יבשים? טעות בידכם. סמוך למושב, ליד מטעי הבננות, תפס אותנו שבר ענן שהביא עימו כדורי ברד בגודל ביצה. כמה מהחבר'ה שהלכו ראשונים הגיעו לסככה של אחד הבתים בבית חנניה והצליחו להתגונן, אבל רובינו נלכדו בתוך שבר הענן ונרטבנו עד לשד עצמותיהם. למרבה האירוניה השארנו בתוך הרכב המסחרי שמלווה את המסע את השכמיות שסיפקה לנו "החברה להגנת הטבע", בעזרתן היינו אמורים להתגונן. כשפגשנו את הרכב קודם לכן עוד זרחה השמש, והגשם נראה רחוק ובלתי סביר.

הגשם פסק אחרי כרבע שעה, ואנו התקבצנו על הכביש רטובים ככלבלבים שמוטי זנב. למרבה המזל בדיוק אז הופיע אוסקר, מאנשי השביל, שהגיע היום מהבית מצויד בתרמוסים מלאי קפה חם, שלוו בעוגות ובקרואסונים שהביאו עימם החיילים הצועדים איתנו. וכך ערכנו הפסקת קפה מנחמת על הכביש.

את המשך הדרך עשינו כשאנו מבוססים באדמה בוצית שדבקה במנעלינו. כל-אחד נשא על רגליו קילוגרמים של בוץ עד שחצינו את מסילת הברזל והתחלנו לטפס בחוטם הכרמל. למזלנו מזג האוויר לא היה קר ואט-אט, עם הטיפוס ובסיועה של הרוח שנשבה, התייבשו הבגדים. בד-בבד נגלתה מול עינינו תמונת נוף מרהיבה של שדות, ים ופריחה נהדרת, שהיוותה פיצוי על תלאות הדרך. היא לוותה בניחוח שיחי תבלין ואדמה רוויית מי גשם.

הלכנו לאורך המצוק עד חירבת עקב ומשם המשכנו לעין צור שם נובע מעיין. עקפנו את רמת הנדיב המשתפצת והגענו לחניון, שם חיכו לנו עמית ודוד מצוידים בסיר גדול שבו בישלו תה חם. עוד כשלושת רבעי שעה של הליכה בתוך היער, על אלוניו ואלותיו מדיפי הריח הרענן והפריחה היפה שסביב, והנה אנו בית התותחן בזיכרון יעקב.

השטח עליו בנוי בית התותחן היה שייך בעבר למשפחת אהרונסון, ובאזור עדיין עומד הבית ממנו היתה מאותתת שרה אהרונסון לאניות הבריטיות. במתחם הזה בנתה משפחת שרייבמן מכפר סבא אודיטוריום להנצחת בנם ניר, שנפל באסון המסוקים. סבו של ניר היה ממקימי חיל התותחנים בו שירת נכדו, ולכן המקום נקרא "בית ניר שרייבמן - תותחנים לדורותיהם".

• רוצים להיפגש? אתם מוזמנים לפורום "נפגשים בשביל ישראל"