איך לשרוד חופשה זוגית
אומרים שהמבחן הגדול של זוגיות הוא לא הדייט הראשון עם ההורים, המעבר לדירה אחת או חיית מחמד משותפת, אלא דווקא הטיול. פרק זמן אינטנסיבי המוקדש כולו לבילוי זוגי, בו עולות כל המצוקות האפשריות. לאן נלך, איפה נישן, מה נאכל. בטיולים נחשפות כל התכונות שבן הזוג הסתיר היטב בתנאים האורבניים הנוחים. הלינה בחוץ, ריח הגוף האמיתי, הניווט ללא עזרת GPS ופיפי בחיק הטבע
בוקר אחד אני מתעוררת ומגלה שהזוגי עשה לי סורפרייז. נופש ליומיים. אחרי סשן טלפונים קדחתני לכל החברים שאיעדר מהבועה התל-אביבית, ביטול המסיבות, הפגישות בבתי הקפה, כיוון הווידאו על כל התוכניות השוות של הוויקנד, הקלטת הודעה מתלהבת "נסענו לחופש" על המזכירה, אני שמה לב שהוא כבר עם שתי מזוודות בידיים.
ארזת לי את הפן? מה עם כדורי האומגה 3? הקרם לנקבוביות? מכשיר שרירי הבטן? הוא עומד מולי המום, "אהה, אנחנו לא במלון, חשבתי יותר בסגנון קמפינג בכנרת, אני את והאוהל, מכורבלים בשקי השינה, כמו שהיה כשרק נפגשנו".
גופי מתעוות, כיאה לפולניה אמיתית. אמנם היה איזה סיוטון מזיע שכזה בתקופת היכרותנו, ניסיתי להעמיד פנים של צופיפניקית לשעבר וקיבלתי טראומה ללייף. מאז עשינו רק צימרים מפוארים בצפון, מלונות באילת, ספאים מפנקים. מה קרה לימי הזוהר האבודים? "לא, לא, בשום פנים ואופן, אנחנו נוסעים ליהנות - לא להתייסר!". היד כבר מחייגת אוטומטית לחברה הזאת מהעיתון, שתמיד יודעת איפה כל הדילים הכי שווים, כמה עולה לילה ומהי המיטה הכי טובה לעשות עליה אהבה בבידוד אקוסטי מושלם.
אין לו בעיה עם צימר כי זה סוג של ביות בטבע
"מה עם יערות הכרמל? הרי קיבלת את הבונוס השנתי מהעבודה, פנק אותי, דרלינג!". אבל הוא החלטי, אנחנו נוסעים
למשהו חווייתי. אין לו בעיה עם צימר כי זה סוג של ביות בטבע, אבל בלי שכנים, מלונות צפופים או ברכה. "אנחנו צריכים זמן לעצמנו, לא לכל עם ישראל".
הרנו מתניעה, ואני קופצת פנימה ובדיוק נזכרת שלכלבה אין בייביסיטר. "בקיצור, פינית לנו זמן, אבל לא דאגת לכל הדברים החשובים!". שואגת עליו בעצבנות, כבר אווירת החופשה משנה פאזה לכיוון סערת רוחות. בסוף גם הפינצ'רית מסודרת עם השכנה מלמעלה והנקניק המשוקץ המצוין שלה, ואני והזוגי בדרך לבילוי.
אומרים שהמבחן הגדול של זוגיות הוא לא הדייט הראשון עם ההורים, המעבר לדירה אחת או חיית מחמד משותפת, אלא דווקא הטיול. פרק זמן אינטנסיבי המוקדש כולו לבילוי זוגי, בו עולות כל המצוקות האפשריות. לאן נלך, איפה נישן, מה נעשה, מה נאכל ועוד סוגיות שנויות במחלוקת. בטיולים ממושכים נחפשות לפתע כל התכונות שבן הזוג הסתיר היטב בתנאים האורבניים הנוחים. החשש ממפגש עם חיות טרף, הלינה בחוץ, ריח הגוף האמיתי ללא מקלחת הגונה ועם התקפי הפרנויה, הניווט במפה ללא עזרת ה-GPS והתמודדות עם אתגרים פיזיים כמו טיפוס הרים ושיט קייאקים.
לזוגי שלי אמונה טפלה קשה, שטיולים הורסים מערכות יחסים, לכן הוא מעדיף להימנע מיציאות זוגיות שכאלה. אין לו בעיה לדווש ברביעייה את הרי הכרמל, לחלוק אוהל עם קבוצת חברים, לנסוע לדרום ולחזור, אבל טיול שמוגדר כפרק זמן ארוך בו בני הזוג יבלו יחד באינטימיות מוציא אותו מדעתו.
הוא שפך ים של כסף, ויומיים אחרי הפינוק נבעט לכל הרוחות
הכל התחיל בכך שהוא והאקסית שפשפו את דרום אמריקה במשך שנה ברגל. הם יצאו לשם עם המון חלומות על כיבוש שטחים פרימיטיביים, האכלה משותפת של נזקקים ואהבה ענקית, וחזרו כל אחד לחוד, עצבניים ועם צלקות לכל החיים. אחר כך באו עוד כמה פרטנריות שנלקחו לאמירים ולשאר לוקיישנים זוגיים אולטימטיביים, הזוגי שפך ים של כסף, ויומיים אחרי הפינוק נבעט לכל הרוחות. לכן כל הרעיון של החופשה נראה לי מלכתחילה כמו מאמץ פסיכולוגיסטי שנועד לכישלון חרוץ. כל חופשה הוא מפרכס מכל שטות שלי. אני עומדת בדלת בדרך למסעדה והוא כבר על הברכיים מתחנן שלא אעזוב. "מאמי, לי ולך אין מנחוס", אני מסבירה לו, אבל על הדרך גובה עוד מסאז' חינם והבטחה שבחודשיים הקרובים הוא לא יוצא עם חברים. תודה לאל שגם לגברים יש קטע עם עין הרע.
אני חייבת פיפי! עכשיו! עכשיו!
הצפון. נופים עצומים של ירוק ופסטורליה, מובן שהוא מתענג על השלווה, מכבה את הרדיו, את הדיבורים ואת מירי מסיקה שצווחת "לשם", ואני ישר מחפשת את בני התמותה, בתי הקפה ואסלה פנויה. אני חייבת פיפי! עכשיו! עכשיו! השלפוחית שלי זועקת. "אבל עצרנו לפני חצי שעה בתחנת דלק!" הוא גוער בי. "אז מה, שתיתי הבוקר כוס ספרייט ותה, ואתה יודע שמיץ האלוורה שאני שותה מנקה את הקיבה".
לנשים, מה לעשות, יש פֶטיש לשירותים. גם אם לא סחטת משם אף טיפה לרפואה, צריך לסדר את השיער, איך שהתסרוקת משתלבת עם כובע הקסקט והעקבים עם תיק הטיולים, למרוח יפה את קרם השיזוף מול המראה ושוב לבדוק אם השלפוחית התרוקנה.
"אנחנו מבזבזים את כל המסלולים על פיפי! למה שלא תעשי כמוני בשיחים?". הוא עומד בתנוחת כיבוי אש ומשפריץ ממטרה צהובה על השדה הפתוח, ואילו אני, מבועתת מהמשפחה שהולכת מאחורינו והילדה הקטנה שחוזה באיבר מינו השלוף בתדהמה, מחפשת איפה להתחבא. לגברים פשוט אין בושה. בעוד אנחנו משתינות בקלאסה, בוחרות אתרים תיירותיים ידידותיים כמו מרכזי שופינג בצמתים, מוזיאונים ושלל מקומות ממוזגים, הם
כמו קופיפים בג'ונגל מתפלשים בחרא.
"בואי נעלה על ההר! זה רק שעתיים ורבע קטן עלייך - את עושה המון ספינינג!", הוא כבר מכתת רגליים למחוז רחוק.
"השתגעת? כתוב כאן שאפשר לעשות את המסלול גם באוטו, אז למה שנצא?", אני מביטה בנקודה העלומה באופק ושואלת את עצמי איזו מין חופשה זו אם לא נחים בה בכלל. אבל הוא, יוצא סיירת מובחרת לשעבר, שאימן פקודים צולעים ממני, לא מוכן להקשיב לתירוצים. שלוש שעות מתסכלות אחרי זה, אני מוחזרת לנקודה שממנה התחלנו ולא מבינה למה עלינו וירדנו הכל, כשזה נראה טוב יותר מהתחתית.
אבל בטרם ספגתי במגבונים לחים את הזיעה, הגיע הקטע האהוב עלי. סופסוף, הצילומים. אני מיד מפגיזה שלל תנוחות של קולבית בהתהוות, והוא מפליש עלי בהנאה. מה שנזכור בסופו של דבר מהחופשה לא יהיו היבבות המרות, המריבות או מיטת הסוכנות החורקת עליה עשינו אהבה, וגם לא את המארחים המזוויעים שדפקו את רגעי ההנאה הגדולים, אלא אותי, על רקע הכנרת הכחולה, מפגיזה בחיוכים. זה מה שנראה אחר כך לחברים ונמליץ על חופשות זוגיות בתור תרפיה רומנטית נפלאה. אבל בחופשה הבאה יא חביבי, אני אומרת לו, "מצפה הימים". עלי.
לפנייה לכתב/ת 
