הפסקה בלי צלצולים
פעם היינו נמרחים זה על זו מול פניהם המקנאות של הבעלים והנשים שאמרו שלום בלחיצת יד רשמית או העניקו חיבוק קטן, סימסנו כל הלילה, הוא כתב לי מכתבים ארוכים על גליונות נייר אליהם הצמיד שפתיים, ואני השמעתי לו את הכלבה נובחת דרך הטלפון. אבל עכשיו, כשנסע לאימונים אי שם בדרום, סוף העולם שמאלה, הוא ליטף את הכלבה אבל לא אותי
צה"ל ידע מתי לקרוא לו. הצו הגיע ביום מעונן, כשכבר התחלנו להבריז מהדירה המשותפת. הוא נשאר לישון אצל ההורים באמתלה שכבר מאוחר, באיילון עושים עבודות בכביש, והרי מזמן לא הרגיש בבית. אני ביליתי לילות עם חברות, משחזרת את ימי הרווקות וההוללות, את ההליכה התשושה ברחובות אחרי מסיבה פרועה, את הלבד ששכחתי כבר מה טעמו.
כשנסע לאימונים אי שם בדרום, סוף העולם שמאלה, ליטף את הכלבה אבל לא אותי. הדמעות שטפו את החלון כשהבטתי במכוניתו מתרחקת אל האופק. הוא התקשר מהדרך ישירות אל התא הקולי, מעין טריק שמאפשר התחמקות משיחה טעונה, והקליט בקול קטוע את ההודעה שמבטיחה שהריחוק יעשה לנו טוב. המרחק בין גבעתיים לצאלים, שני מחוזות שגומאים בשעתיים ורבע נסיעה מהירה, נראה לי כמו בין כדור הארץ ומאדים.
התאמנתי מול המראה מה אגיד וכיצד אשיב לשאלות הקשות
המצב היה מבלבל, לא ידעתי אם אנחנו יחד או לחוד (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
פעם, כשהיה נוסע, היינו נמרחים זה על זו מול פניהם המקנאות של הבעלים והנשים שאמרו שלום בלחיצת יד רשמית או העניקו חיבוק קטן, סימסנו כל הלילה, הוא כתב לי מכתבים ארוכים על גליונות נייר אליהם הצמיד שפתיים, ואני השמעתי לו את הכלבה נובחת דרך הטלפון. אבל בפעם הזאת, דממת אלחוט. כל צלצול ורצתי לטלפון, מקווה לגלות על הצג את הכינוי שלו מרצד, מתבדה כל פעם מחדש לחשוב שזה הוא.
השבועיים דשדשו, הפכתי למלכת הספקולציות - איך יחזור ומה יהיה ומה עלי לעשות לרצותו. בלעתי אינספור מדריכים בנוסח "כיצד לרענן את שגרת הזוגיות" ועד "המדריך למי שלא רוצה לאבד את בן זוגה". התאמנתי מול המראה מה אגיד וכיצד אשיב לשאלות הקשות שבוודאי ישאל, רכשתי סט חושפני של לבנים, ואפילו ניקיתי את הבית עד הפינות החבויות.
כשחזר, תפס אותי בדרך החוצה מהאמבטיה. "מתפנקת בלעדיי?" שאל ולא זז מפתח הדלת. מדי זית מהוהים, הבעה דרמטית על פניו והכלבה מרקדת לו סביב הרגל. סיפר בקצרה שהיה לו טוב במילואים ולא התגעגע או חשב עלי.
הוא אמר שיחזור למחרת ונדבר. ידעתי שלא על חוויות מהג'בלאות
בימים הטובים, דקתיים לבד והיינו משתגעים, מפגיזים בטלפונים, נוסעים קילומטרים בשביל חיבוק. ועכשיו ניצבנו אחד מול השני, ארבע בלטות באמצע ואף תזוזה. כאילו בשדה מוקשים עמדנו ולא בדירה חשוכה. הידיים נותרו בכיסים, הוא אמר שיחזור למחרת ונדבר. ידעתי שלא על חוויות מהג'בלאות, אלא על יחסינו לאן. ניסיתי להתכונן לפגישה, שיחות עמוקות אופטימיות עם חברות שזה רק משבר קטנטן, שעברנו לחיות ביקומים מקבילים ושלא השקענו מספיק. אפילו בררתי יועץ זוגי מומלץ ופדיתי תוכנית חיסכון למימון העונג הצפוי, אבל כשכבר בא, ארז בשקט את החלק שלו בארון וביקש הפסקה. טיים אאוט, פסק זמן, חזר בפירושים נרדפים, והמילים מהדהדות בראשי ומסרבות להתעכל.
אבל אני לא יכולה להישאר לבד! נפלתי על כתפיו, אקשור אותי אליו באזיקים אם רק יהיה צורך. התדמית של האשה החזקה התנפצה לרסיסים, הייתי תלויה בו כל השנים, ומה אעשה עכשיו בלעדיו. "אל תדאגי, אנחנו לא נפרדים", מזג תה וליטף את התלתלים, כאילו הבשורה המרעישה לא חוללה אצלו כלל מאבקים פנימיים. "יש לך מישהי?" שאלתי מיד, האוזניים נאטמות, מסרבות לשמוע אפילו את הלא-מה- פתאום שלו. "אז למה? בוא נעבוד על זה!" קראתי, "אפשר ללכת, לעשות, אל תלך".
הותיר אותי שבורה, מעוכה על הרצפה
הייתי שבורה. הותיר אותי מעוכה על הרצפה, את הלילה הראשון של פרק ההפסקה בחיי ביליתי על האריחים הקרים, הוזה עלינו כמו פעם. לא יכולתי לתאר את עצמי בלעדיו, גם לא ניחם אותי לדעת שהוא רק לן אצל ההורים ושהוא לא מתכוון לצאת עם אף אחת, אלא רק לחשוב. ביקש שלא אתקשר אליו, שננסה לראות איך זה עובד גם לחוד. כל כך התרגלנו למצב הזוגי הסיאמי, אמר כמו מומחה, שאנחנו צריכים גם קצת זמן לעצמינו. שכח שלאחרונה כל אחד התרכז בחייו, בקריירה, בחברים, וזנחנו את השיחות הארוכות במרפסת, על סיגריה דלוקה, נשענים על התריסים החלודים ומקשקשים עד שהסיגריה כולה אפר.
בילדותי אהבתי הפסקות, הייתי צרכנית אובססיבית של חופשות וחידושים לצורך מילוי מצברים, המראתי למחוזות רחוקים, וכמעט אחרי כל שלושה חודשים עם בחור דילגתי הלאה לרכש הבא. אבל לפתע, התגעגעתי למקום הזה של נוחות ושיגעה אותי אי הידיעה. המצב היה מבלבל, כי לא הבנתי אם אנחנו יחד או לחוד, אם הוא רואה אחרות, ואם עלי לבדוק מועמדים. אף אחד מאתנו לא הזכיר את המילה סוף, או שוחח בנוגע לחזקה משותפת על הכלבה. באותה תקופה גיליתי את כוכבית 43 וחייגתי אינספור פעמים, מנתקת כשענה, קולו הגבוה חותך את השתיקה, צורב לי באוזן. לאן התאדה הרוך המוכר שלו?
יום אחד הופיע ואמר שנגמר לו, שסיים את ההתבחבשות עם עצמו. לא ידעתי אם לא מצא מישהי טובה ממני, או שכל ההפסקה היתה שגיאה מלכתחילה. אחר כך, סיפר שהלך למלון עם ספר, כמו "מיסיס דלאווי" של וירג'יניה וולף, וחשב. "אם את האחת אני לא רוצה לעשות שטויות", צחקק במבוכה.
הקליט הודעה שמבטיחה שהריחוק יעשה לנו טוב
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
