| |
חוף אשלים: סופו של המרחב החופשי
רק חוף גדול אחד נותר פתוח במזרח הכנרת והוא עומד להפוך לטיילת, 400 חדרי אירוח דו קומתיים, חוף מוכרז ו"כל מה שעמישראלחי רוצה מסוף האביב ועד סוף הקיץ". גילי סופר יצא לביקור פרידה
גילי סופר
במזרח הכנרת נותר חוף גדול אחד בתולי ופראי, פתוח לציבור, נטול שירותי חוף, נטול מחסומים וקופות, ללא מדשאות וללא קיוסק. אפילו ברזיות אין בו, רק אבנים, מים ואשלים שעומדים בהם. חוף אשלים. אולי אתם מכירים אותו כחוף הדיימונד. שביל עפר עביר לכל כלי רכב מוביל לחוף, וממנו שלוחות שלוחות של שבילונים המובילים לסבך שלצד המים, ללגונות קטנות ונחבאות המשמשות את עופות המים ברוב ימות השנה ואת מי שמחפש סוג של התנתקות בימות הקיץ המתרגשים ובאים.
(צילום וידאו: אילן לורנצי)
יש באווירת המקום משהו שמזכיר את סיני. זרוק. ריק פה עכשיו, ואני מדמיין את ילדי הירח שמוצאים פה את מפלטם בקיץ. בעונה הלוהטת, הכל כאן צבוע בצהוב הקשה ששמור לגולן. הקיץ באיזור ניחר באופן שמעיק אפילו יותר מחרון הנגב. אולי זה העשב היבש, אולי זה השחור של האדמה והסלע. בינתיים הכל חי ופורח בשולי השביל היורד לאגם. הירוק מנוקד בסגול ובלבן, דרדרים בצהוב בוהק ופרפרים בכל עבר. כדאי להיזהר מכדורי הסרפד הכדורי אם רודפים אחריהם. נמיה שמגיעה מולנו חותכת לסבך לפני שאנו מספיקים לצוד אותה בעדשות.
למרות שהמקום מופיע במפות, אין שילוט לכאן. הירידה לחוף היא מאותו מקום בו יורדים לחוף צאלון, אלא שבפיצול הדרך שמיד אחרי הירידה מהכביש לוקחים שמאלה במקום ימינה. הדרך שוברת חזק שמאלה, ואני נזכר בסימון שבילים סגול על סלע שחור. הסימון של השביל הסגול, שביל סובב כנרת, נחבא מתחת לעשב שגבה בחורף. כך גם השביל
עצמו. כל הסימונים שבעולם לא עושים שביל לשביל כל עוד אינו בשימוש. אני מסתפק בחשיפת הסימון הסגול שצבעתי כאן לפני שנתיים. הסימון שלי. ויאללה, למים.
אנחנו עוברים את הלגונה האחרונה, וממשיכים עד לשפך נחל סמך. פה לא תהיה בנייה, כי השפך הוכרז כשמורת טבע. חבורת מבוגרים דוברי רוסית מגיעה ברכב קטן ושולפת ערימת ציוד דיג. "אנחנו דייגים פשוטים", אומר אחד מהם. העברית שלהם פחות מבסיסית, והם שואלים בחצי שפת סימנים אם אנחנו יודעים איפה המים עמוקים יותר. בדיוק השאלה שמטרידה אותי. כל אחד מהם תופס פינה משלו להשליך את חכתו הרחק לעבר המים שמכחילים ומאפירים חליפות, כמו השמיים. אנחנו מתיישבים לקפה.
ירוק, אבל לא טבעי
קשה להיכנס למים ללא מנעלים מתאימים. האבנים הן לא הדבר הכי נעים לדרוך עליו גם מחוץ למים, אך בתוכם הופכת אותן הירוקת לחלקות במיוחד ואני מועד. והמים? כתמיד, ירוקים כאשר פוקחים בהם את העיניים עד שזה שורף, קצת. פחות קר מאשר בים התיכון. השמש יוצאת, הקפה מוכן, והעולם יפה. מלא ציפורים.
העופות מקשטים את המרחב מבלי להשתלט על הנוף. פה ושם צמד קורמורנים חולף, אנפה גדולה, עורב, שחף, עגור. מנקדים את השמיים והארץ, לא יותר. סבך הקנים מלא בשירת ציפורי שיר וקול התור נשמע. בצמחייה הלא סבוכה שבמים הרדודים מסתלקות מפנינו אגמיות או סופיות, מפגינות אדישות ברווזית מעושה. רק הפרפור נשאר בשלו: ציפור לא גדולה עם ראש ענק, עומדת מעלינו באוויר, מפרפרת
| כל הירוק הזה יהפוך לכפר נופש (צילום: גילי סופר) |
קשה לומר שנקי כאן. קצת שאריות של צלחות חד פעמיות, בקבוקי פלסטיק, ניילונים. שיחי עגבנייה מזכירים פעילות ערה של בני האדם. עם זאת, זה כלום לעומת מה שצפוי כאן ברגע שיתחמם. בפעם שעברה הייתי כאן
בסוף קיץ 2004, והמקום לא ממש עשה חשק: "מסריח. זה חוף פתוח ממש. אין פה שריף או רס"ר שיידאג לעניינים, אז ג'יפה. החל בניילונים וכלה בחרא... עקבות החזירים ההולכים על שניים הם בעיקר בצורת נייר טואלט (וחרא אנושי טרי ומסריח, ובשפע), ונייר רך פחות, וקרטונים ופלסטיקים עם תצלומים של אוהלים או חכות. ערימות על ערימות. לא בדיחה. צריך פה טרקטור עם פלטפורמה שיעשה כמה נגלות טובות". כנראה שהוא היה שם, הטרקטור.
אני שמח שיצא לי לבקר ולצרוב זיכרון אחרון טוב יותר מהמקום, לפני שעושים ממנו חוף עם טיילת, 400 חדרי אירוח דו קומתיים 50 מטר מקו המים, חוף מוכרז וכל מה שעמישראלחי רוצה מסוף האביב ועד סוף הקיץ. בשאר ימות השנה השילוב המופלא של בטון וצמחיית גינון ימתין בסבלנות חורף אחר חורף על קו המים לבוא הנופשים. ירוק אולי יהיה פה, אבל טבעי זה כבר לא יהיה.
ה"סתם" הולך ואוזל
בטיול לאורך החוף בעיקר שקט. שלא במתכוון אנחנו מפתיעים צעירה שממהרת להתלבש וחוזרת לקרוא בשלווה. יש איתה גם אבי אחד עם מכונית שהתחפשה לבית. נווד שכזה עם מקלחת על גג האוטו ושני זוגות אופניים שתלויים לו מאחור. אנחנו ממשיכים בטיולנו הקצר, מתעכבים ליד לוביה שפורחת בצהוב ואיזו כרמלית שירדה מהגולן.
מה שקורה כאן הוא בבואה של מה שקורה בכל הארץ, בכל אותם מקומות 'סתם' שאוזלים והולכים. חלק הארי של הקטע משפך הנחל ועד לחוף צאלון (קבוצת עצי האיקליפטוס שמצפון) יהפוך להיות רצועת נופש, וחלק קטן ממנו יוותר שמורת טבע. גם אם עוזבים לרגע את זה שרשות הטבע והגנים מהוונת את הטבע בשנים האחרונות, 'מפתחת' ואחר כך גובה תשלום, המציאות לא תותיר לה ברירה, גם אם המדיניות תשתנה. כיום הטבע די שמור פה, אבל ברגע שייבנו את כפר הנופש ואת הטיילת, השטח הבתולי יצטמצם, יצטופף, וחובת הרשות תהיה להרחיק את הבריות כדי לשמור על
| שפך סמך. לפחות זו שמורת טבע (צילום: גילי סופר) |
חלק אחר של הגולשים פוגש אותנו בחוף. רן קמינסקי, גולש וחובב טבע, הוא חלק מההתארגנות המקומית שמנסה למנוע את מסירת השטח לידיים פרטיות. הוא מסביר למצלמה את עמדתם. הסיכוים שלהם לא משהו בכ-לל. התוכניות אושרו כבר לפני שנים, כשהאקלים הציבורי היה שונה, מה גם שהמתכננים התחשבו בדרישות החברה להגנת הטבע וזו הסירה את התנגדותה לתוכניות. "תושבים כבר הצליחו לעצור תוכניות מאושרות", אומר
ניר פפאי, האחראי על החופים בחברה להגנת הטבע, ומזכיר את האירוסים של נתניה, אבל ללא החברה להגנת הטבע קשה מאוד להצליח במאבק לשימור. הרכבת לשיווק הקרקע כבר יצאה לדרכה.
לאחרונה הוציא מינהל מקרקעי ישראל את הקרקע למכרז
במחיר מינימום - 5,460,000 שקל עבור 94,773 מ"ר. כולל החזר עליויות התכנון זה בערך 15 אלף דולר לדונם, כנראה ההזדמנות העסקית הטובה ביותר בארץ כיום. במחיר מגוחך שכזה, מיליון ומשהו דולר, נדמה שאפשר אפילו למצוא (ואולי אפילו להרים) קרן ירוקה שתחכור את הקרקע, ותעזוב אותה לנפשה.
- כנרת 2006: עדיין משלמים יותר מדי
|
