למה לי פוליטיקה עכשיו?
הסופר המצליח אנדריי קורקוב לא תמך באף מועמד בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר באוקראינה, אבל לא בגלל שהוא מבקש להיות בסדר עם כולם. להפך. ראיון לרגל צאת ספרו החדש בעברית, "חברו של המנוח"
בספרו הראשון שתורגם לעברית, "המוות והפינגווין", היה זה ויקטור, כותב בינוני ומתוסכל, אהוב ננטש שמקיים מערכת יחסים חברית עם פינגווין ומוצא מזל וביש מזל בתפקיד כותב ההספדים של עיתון גדול. "המוות והפינגווין", שהפך להצלחה בינלאומית מסחררת וכיכב שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, הוגדר כסאטירה חריפה על מאפיה, תקשורת ופוליטיקה, הכתובה כמיטב המסורת של ספרות הסאטירה הרוסית.
גם גיבור ספרו "חברו של המנוח", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת, הוא אדם דהוי, נטול תכונות, נטול פרנסה וחסר מטרות מוגדרות. הפתרון הדרמטי לחוסר התכלית שממלא את חייו הוא בהפיכתו לקורבן של רצח בהזמנה. כנרצח, הוא סבור, ימשוך יותר עניין מכפי שמשך אי פעם בחייו.
גם אם תכני ספריו של אנדריי קורקוב נתפשים במערב כפנטזיה פיקטיבית, אין ספק שהאיש שהפך בשנים האחרונות לדוברה הלא רשמי של אוקראינה הפוסט-סובייטית, מכיר היטב את הנושאים עליהם הוא כותב. "כל הספרים שלי הם ביוגרפיות מזויפות. אני כותב בשם הגיבור, בגוף ראשון, ובחייו שזורות אפיזודות מתוך החיים שלי", הוא אומר, "אני חושב שהבעיה היא שבחו"ל הספרים שלי נתפשים כפנטזיה מקאברית, כשלמעשה כל האבסורד שבהם מבוסס על עובדות מהחיים. צריך להבין שהגבול בין מציאות לסוריאליזם באוקראינה ובמדינות הפוסט סובייטיות דק מאוד, זה לא המערב".
זו כתיבה ביקורתית על חיים ללא תכלית בחברה דקדנטית. אפשר לומר שהכתיבה שלך נובעת משנים של דיכוי?
"לא הייתי אומר. אני חושב שהמשימה הראשית שלי היא לגרות את הקורא ולעצבן אותו במובן שיגרום לו להגיב ולצאת נגד דברים שלא מוצאים חן בעיניו במערכת. ברור שהספרים שלי רוצים גם לבדר. את הדמויות אני מאפיין לטוב ולרע, כך הן קרובות אליי ואני יכול להבין אותן טוב יותר".
יש תפישה שגורסת שהומור שחור הוא נשק של נרדפים ונרמסים. השימוש בסרקזם הופך את הכאב לכואב פחות?
"הומור שחור הוא אמצעי בריא יותר של ציניות. אני משתמש בו לא כיוון שאני רוצה להתייחס בזלזול לנושאים קשים, אלא כי אני מוצא בהם סיבות לצחוק. ברגע שמתחילים לצחוק על הרוע הוא מאבד מכוחו ומתחיל להעלם לאיטו. אני לא אשתעשע על חשבון טאבו מוסרי כמו ערכים דתיים, אבל אין לי גבולות ברמה הפוליטית".
אם ב"המוות והפינגווין" ביקרת את המערך החברתי, בספר החדש אתה ביקורתי גם כלפי קורבנות המערכת, שנכנעים לתכתיביה ובכך הופכים את עצמם ליחידים חסרי משמעות.
"אני לא חושב שביקרתי את קורבנות המערכת. הספר נכתב בשנת 1995 ובתקופה זו אוקראינה סבלה ממשבר כלכלי חמור והיו הרבה מאוד מלחמות כנופיות ומלחמות מאפיה. לא היה חוק, מי שרצה לשרוד ולהתקיים ניאלץ לקבל את הכאוס ואת העובדה שבסיס החברה היה לחלוטין לא מוסרי. היינו צריכים להסתגל והיו שקיבלו כעובדה את היעדר החוק והמוסר".
אין נביא בעירו
שני ספריו של קורקוב מתעסקים בבדידות עמוקה ובמוות שמרחף מעל לראשם של הדמויות. "אני נוגע בבדידות לא ברמה האישית אלא כמאפיין של התקופה הפוסט סובייטית באוקראינה", הוא אומר ומתייחס לאידיאלים שקרסו יחד עם המערכת הסובייטית התומכת. "המערכת היתה מבוססת על ערכי מוסר אמיתיים ושקריים וגם על עקרונות שזכו להערכה רבה כמו החברות הסובייטית. החברות היתה בעצם הקורבן הראשון של העידן הפוסט סובייטי.
אנשים הבינו שהם שבירים מאוד, שאין מערכת מגנה ושאין להם דרך לשרוד מלבד לדאוג לעצמם. המדינה נעלמה לנו מול העיניים ורוב האנשים ציפו לגרוע מכל, היינו עסוקים בלשרוד. היתה אופנה שכזו שכל מי שיכול היה להרשות לעצמו, רכש דלתות כפולות חסינות כדורים כדי להגיף את עצמו מפני העולם שקרס. גם אני רכשתי דלת חסינה כדי לוודא שלפחות העולם הקטן שלי לא יישבר וייחרב".
איך נראה היומיום שלך באותה התקופה?
"חייתי חיים מוזרים. אשתי בריטית ועבדנו בקיימברידג' והרווחנו כסף. אחר-כך חזרנו לכפר קטן, לא הרחק מקייב. שם גידלנו ירקות. באותו הזמן נסענו לקייב לבקר חברים וראינו מה קורה. חברים שלנו נהרגו מהפצצות, אחרים נרצחו, האווירה היתה איומה".
למה נשארתם באוקראינה?
"כיוון שלא רציתי להפוך לזר או למהגר, לא רציתי להשאיר את ההורים ואת אחי ואשתו מאחור".
בכתיבה אתה יוצא נגד גלי הנוסטלגיה לתקופה הסובייטית והאידיאליזציה שלה. אתה מפחד מנוסטלגיה? מייפוי המציאות?
"נוסטלגיה יכולה להיות מסוכנת. אנשים נוסטלגיים לא מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא, הם מקבלים דברים מסוימים ומהשאר הם בוחרים להתעלם. גם אני הייתי נוסטלגי שנים ארוכות אחרי קריסת המערכת הסובייטית ונאבקתי עם עצמי. נוסטלגיה עוצרת בעדך מלהסתגל לחיים החדשים, למציאות המשתנה".
אתה יליד סן פטרבורג ברוסיה, אתה כותב ברוסית אבל מגדיר את עצמך סופר אוקראיני. מדוע?
"אני חי באוקראינה, גדלתי באוקראינה, יש לי דרכון אוקראיני ואני משלם פה מיסים. אני נלחם למען זכויות שוות באוקראינה לכותבים בשפה הרוסית והיידיש. אנחנו חלק מהתרבות ומהספרות האוקראינית, כמחצית מהכותבים הרוסים הקלאסיים באו מאוקראינה וכתבו ברוסית, כמו גוגול למשל. אני כותב על אוקראינה ואני לא חושב שאני צריך לכתוב בשפה האוקראינית בשביל להיות סופר אוקראיני".
רק אחרי הספר השמיני שכתבת ו-500 תשובות שליליות מהוצאות ספרים, קיבלת חוזה. אמרת באחד הראיונות שמו"ל בריטי כתב לך שהם מפרסמים רק ספרות רצינית. ההצלחה הפתיעה אותך?
"שלחתי אלפי כתבי יד ומכתבים אובססיביים להוצאות ספרים בכל העולם, ובסופו של דבר זה קרה. כשהספר יצא לאור בחו"ל והצליח הייתי הרבה מעבר לנרגש, הרגשתי במובן מסוים שמשלמים לי חוב על 18 שנים של ניסיונות כושלים לעשות את הפריצה הגדולה. זה היה מוזר - ההכרה באוקראינה הגיעה רק אחרי ש'המוות והפינגווין' הפך לרב-מכר בגרמניה, צרפת ושוויץ. תקופה ארוכה חייתי חיים כפולים של אנונימיות בבית ופופולאריות סלבריטאית בחוץ. אני מניח שזה הגיוני ברמה מסוימת, כיוון שבאוקראינה אין ממש אמת מידה להצלחה ספרותית. הקריטריון היחיד שהופך אותך למצליח או מוערך קשור במידת הנאמנות שלך לשלטון או לנשיא. פרסים שמוענקים מטעם המדינה לא ניתנים לכותבים הטובים ביותר, אלא לאלה שהאוריינטציה שלהם נציונליסטית או שהם קשורים לחברים בכל מיני מעגלים סגורים. לכלל הזה יש כמובן כמה יוצאים מהכלל, אבל באופן כללי גם השנה הפרס הלאומי לספרות ניתן לכותבים אנונימיים לחלוטין שמעולם לא שמעתי את שמם ואני בספק אם הם מוכרים".
אתה לא רק עוד כותב. היית עיתונאי, כתבת תסריטים וביימת סרטים. אתה מעין פה או שגריר, נציג של אומה ושל דור מסוים.
"היוצרים הרוסיים לא הצליחו לנפק נציג משלהם אולי כיוון שהם כתבו פרוזה שחורה, מאוד פסימית, בלי סופים טובים ועם מעט מאד הומור. אנשים לא רצו את כל הרצינות הזו. אני משער שלפעמים זה קשה, כי אני נדרש לכתוב הרבה מאמרים פוליטיים במקום לכתוב פרוזה. המאמר הקרוב שלי יתפרסם בעיתון הגרמני Die Welt ואני מוזמן לנסוע לפגישה בין דיק צ'ייני לנשיאי אוקראינה ולטביה בווילנה, שם אני אמור לשאת דברים. אני חושב שזה קרה כיוון שאין פוליטיקאים מקצועיים, ואלה שמעמידים פנים שהם מקצועיים אינם בעלי מוניטין במערב. אני חושב שפוליטיקאים זרים מעדיפים לעתים קרובות לדבר עם אנשים כמוני, בכדי לקבל תמונת מצב אמיתית על הלך הרוח באוקראינה. אני לא הסופר האוקראיני היחיד שמשמש פה. יש גם את יורי אנדרוכוביץ', שחי מזה שנה בברלין, ואוקסנה זבושקה. אולי הם פחות אקטיביים ממני ואולי טוב שכך. הם גם לא מדברים שפות רבות כמוני. אני דובר שבע שפות".
ידיעת השפות נובעת מתחושת השליחות?
"למדתי שפות כתחביב. כשהייתי סטודנט אסור היה לנו לנסוע לחו"ל אז למדתי שפות דרך הרדיו, הטלוויזיה והספרים. זו היתה הדרך שלי ללמוד יותר על העולם ועל התרבות העולמית. כשהורשיתי לנסוע מחוץ לרוסיה הסובייטית הצלחתי גם לדבר בשפות שלמדתי. אני קורא בגרמנית, פולנית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית".
מה מצבם של הסופרים באוקראינה?
"כמעט בלתי אפשרי להתפרנס מכתיבה ספרותית באוקראינה. יש סופרים שכותבים טורים בעיתונות ומצליחים לחיות לא רע מזה, אבל לא מכתיבת פרוזה. יש מספר סופרים אוקראינים שנתמכים על-ידי מלגות במערב ומצליחים להוציא את הספרים שלהם מחוץ לאוקראינה. אני חושב שברגע שאתה מצליח להתבסס בחו"ל ואתה לא תלוי בשוק המקומי, זה קל יותר. 90% מהשוק נשלט על-ידי הספרות הרוסית והסופרים הרוסים זוכים לפרסום רב יותר, כיוון שבתי ההוצאה לאור ברוסיה עשירים בהרבה מאלו באוקראינה. ביחס להיקף האוכלוסייה שמונה 47 מיליון איש, מספר הוצאות הספרים באוקראינה קטן מאוד. גם הסופרים המובילים לא מדפיסים יותר מ-5000 עותקים מכל ספר. רוב הסופרים האוקראינים מוכרים בעיקר כדמויות ציבוריות וזה מסייע קצת בהפצה ובפרסום. קהילת הכותבים מצומצמת מאוד ויש בסך הכל כעשרים כותבים פעילים בגילי".
קשה להישאר עצמאי באוקראינה הפוסט סובייטית?
"זה קל אם אתה מצליח להרוויח מספיק כסף. היו לנו בחירות כלליות לפרלמנט בשבוע שעבר, וחודשים ספורים לפני הבחירות ביקשו ממני להצטרף לשלושה מועמדים שונים. הם רצו להשתמש בשמי ובי כדי למשוך קולות. אם הייתי עני, יכול להיות שהייתי מצטרף רק למען הכסף. ההצלחה משחררת. השתחררתי במובן זה שהם לא יכלו לרכוש אותי, כיוון שהרווחתי כסף מהמכירות בחו"ל והם לא יכלו להעניש אותי בצורה משמעותית".
חופש הביטוי מוגבל גם כיום באוקראינה?
"אין צנזורה על ספרות כיוון שהספרות אינה משחקת תפקיד חשוב בחברה. עיתונים ועיתונאים משחקים תפקיד חשוב בהרבה, ולכן הצנזורה קיימת בעיקר על העיתונות. סופרים יכולים להחשב כמעין Enfants Terribles אבל לא כמסוכנים. לכן, גם כשהם מביעים עמדות אופוזיציוניות ומחאתיות דרך הטיפול בזה היא - התעלמות. למרות זאת, כשהספרים שלי פורסמו והפכו להצלחה ובעיקר כשהם גילו עד כמה 'המוות והפינגווין' מצליח, זכיתי לגינוי בתקשורת האוקראינית על כך שאני מציג דימוי שלילי של אוקראינה בחו"ל".
המציאות העכשווית באוקראינה מפחידה אותך?
"המציאות העכשווית לא מפחידה יותר, כיוון שהמערכת הקודמת נהרסה לחלוטין. לצערי הרב, הנשיא החדש, יושנקו, בזבז שלושה חודשים אחרי המהפכה הכתומה בנסיעות דיפלומטיות ובמפגשים עם ראשי מדינות שונים במקום לעבוד על הפוליטיקה הפנימית. כתוצאה מכך נבנתה אופוזיציה חזקה בממשלה החדשה. אבל לפחות חוקי המשחק כעת מתורבתים. לא היו ניסיונות של כוחות ממשלתיים או אחרים להשפיע על תוצאות הבחירות בדרך לא חוקית. אני די שמח על זה, למרות שיש לי גם ביקורת על הממשלה החדשה. אילו המהפיכה לא היתה מצליחה, אני לא סבור שהייתי יכול לבקר את הממשל מבלי להיענש על כך".
שרתת כשוטר צבאי בבית סוהר צבאי באודסה. ובאותה בתקופה גם כתבת ספרי ילדים.
"אני חושב שבית סוהר הוא המקום הכי טוב לכתיבת ספרי ילדים. כשאתה מצוי באווירה מתוחה שכזו אתה מחפש מפלט. אתה חוזר לתקופות הטובות ביותר בחייך, ואתה חוזר גם לילדות. הדמיון הוא בהחלט מפלט, הוא מאפשר לך ליצור עולם מקביל וכל אחד מהספרים שלי הוא עולם מקביל שאני יוצר עבור הקוראים שלי, אבל קודם כל עבור עצמי. בתהליך הכתיבה אני חי חיים כפולים. כך שבעצם החיים שלי ארוכים פי שניים מחייו של אדם ממוצע".
אפשר לדבר על השפעות?
"העבודות הראשונות של מקסים גורקי, כמובן. אנדריי פלטונוב, פרנץ קפקא, אלכסיי טולסטוי והרמן הסה".
מפתיע אותך העניין הרב שהספר שלך מעורר בישראל?
"מעולם לא הייתי בישראל. אני חושב שהחברה הישראלית חייבת להיות מאוד דינמית, כיוון שהמדינה הזו נבנתה על ידי מהגרים, אנשים שהגיעו אליה והחלו בבניית חברה חדשה. הספרים שלי הם למעשה על חברה שנבנתה על הריסות של חברה ממוטטת. אני חושב שליהודים באופן כללי יש חוש הומור מצוין, ולכן יש לי תחושה שהם יכולים להבין את הספרים שלי טוב יותר מאומות אחרות - שאין להן חוש הומור מאוד מפותח כמו הגרמנים או כמו תושבי המדינות הסקנדינביות".
