סדר אחר: הזבח השומרוני

גרונות זועקי תפילה, שירה גברית משולהבת מלווה בידיים המונפות אל על. כהנים וזקני העדה בלבוש מסורתי, צבעוני ובוהק, לצד גדוד צעירים לבושי סרבלים לבנים מעוטרים בכובעי מצחייה. חום אימים מהול ברוח קרירה המפזרת גיצי אש מתוך בורות עמוסי שברי עץ.  

זוהי תמונת הרקע לאחד הטקסים הפחות מוכרים לחברה הישראלית: זבח הפסח השומרוני. מדי שנה, אור ליום י"ד בניסן, מתכנסים בני העדה, תחת אבטחה כבדה, בקריית לוזה שבהר גריזים לצורך קיום הטקס המסורתי. במהלך האירוע יועלו כקורבן כמה עשרות כבשים מפרפרות, כשהדם הניגר מצווארן נמרח על מצחם של השומרונים הטהורים. השומרונים, המאמינים כי הם בני ישראל "האמיתיים", הם צאצאי השבטים אפריים ומנשה שהתיישבו בהר גריזים. העדה מונה כיום רק כ-650 איש.  

בשעות בין הערביים מגיעים נציגי הקהילה לביתו של הכהן הגדול ומזמינים אותו להשתתף בטקס. את האירוע המסורתי פותחות תפילות המספרות את סיפור יציאת מצריים.  

בשעה 19:10 בדיוק, נותן הכהן הגדול את האות לשחיטה והמעשה מתבצע על רקע שירת הפרקים מספר שמות המגוללים את סיפור המסע ההיסטורי. הנשים נוכחות במקום, אך לא לוקוחת חלק פעיל בטקס. לאחר השחיטה מוכשרות הכבשים במלח במשך כשעתיים, ואז מוכנסות לבורות מיוחדים ("תנורים"), מהם יוצאו לאחר כשעתיים וחצי.

הסכינים מושחזים לקראת הורדת העור.

ניקיון אחרון לפני תהליך השיפוד.

הבורות הבוערים מפיצים חום רב.

שיפודי הענק מוכנסים אל תוך הבורות.

שקי יוטה ובוץ אוטמים את הבור כדי להיטיב את הבישול.

בסיום התהליך, לקראת חצות הליל, תמהר כל משפחה לקחת את הכבש שלה אל ביתה, שם תאכל אותו בחיפזון על מצות ומרורים. מצווה היא לאכול במהירות ולסיים את הבשר עד תום. מה שלא ייאכל - יישרף עד שלא יישאר ממנו זכר.

אמנון כפיר (53) הוא צלם גאוגרפי-אתנוגרפי, המתעד תרבויות ונופים אנושיים ברחבי העולם.