איפה האג'נדה עכשיו, שלי?
מה הייתה עושה העיתונאית הדעתנית לאביה הרוחני העכשווי? למה לא נותנים לאילון את הביטחון? ומה הבעיה בפמיניזם של גלאון? תהיות על שלוש דמויות שמאל ססגוניות
האם מוגזם לראות בה את הדמות הציבורית המאכזבת ביותר של מערכת הבחירות האחרונה? האמת - מי שכמו כותב שורות אלו, אף פעם לא מצא עצמו נלהב מנוכחותה העיתונאית, אולי גם לא יתאכזב כעת יתר על המידה. אבל מה על כל אלה שהתרגשו והתרשמו מאשת התקשורת הלוחמנית, הדעתנית, היושרתית, האמיצה, המטיפה והצודקת-מכל? קשה להאמין שהם מוצאים בה עוד משהו מכל אלה, מאז הפכה למקהלת מעודדות פוליטית טרחנית וצייתנית של היו"ר שלה, שה"אג'נדה" שלה מכוונת לדבר אחד - לשאת חן מלפני "אביה הרוחני".
היכן אותן סגולות טרומיות וזחוחות שהעיתונאית הדעתנית התקשטה בהן, כמו אמינות ויושרה, אומץ לב והיעדר משוא פנים? האם יהיה זה מוגזם להניח שאילו היתה מאיישת גם היום את עמדת "פגוש את העיתונות" ושאר פינות וטורים, הייתה נוזפת קשות דווקא בו, ביו"ר האהוב, למשל על ניסיונו האווילי והנואל להקים קואליציה סהרורית בראשותו? או על הווטו המתפוגג בעניינו של ליברמן? האם לא הייתה סונטת בו על כל גינוני הכבוד הפתטיים הנודפים ממנו? האם הייתה מונעת ממנו ומאיתנו כל מיני "גילויי דעת", נוטפי הטפות-מוסר ארוגנטיות?
אפשר לסמוך עליה שכל אלה לא היו נחסכים מאיתנו. אלא שהיום, נוכח הסתגלותה המהירה להפליא לחוקי המשחק הפולטיים - בהם המניפולציה, הקריצה, עיגול הפינות והאופורטוניזם הם לחם-חוק מאז ומתמיד - מצטיירת אישיותה של העיתונאית-לשעבר בעייתית מתמיד. המטמורפוזה שהיא עברה ועוברת מטילה צל כבד לא רק על הקריירה הפולטית הקצרה והאינטנסיבית שלה כפוליטיקאית, אלא גם על התנהלותה בימי הטלוויזיה העליזים ההם. האמביצה הבלתי נלאית שנודפת ממנה, הדחוסה באגו תאוותני במיוחד, מצטיירת כעת כַּמוליך הדומיננטי שלה, הרבה יותר מאשר דבקות אותנטית בעקרונות ובאידיאות. וכל זה עוד בטרם ראינו אותה מסתובבת במסדרנות הכנסת, מתנפלת-משתוקקת על כל מיקרופון ומצלמה שנקרים בדרכה, ולא שמענו עוד את נאומיה במליאה ובוועדות, שלבטח יהיו מתלהמים ומוכיחים, אבל כבר נגועים למדי בצללים הבעייתים שנחים על קלסתרה.
עמי אילון
אם אמנם תקבל מפלגת העבודה את תיק הביטחון בממשלה החדשה, ואם אכן פרץ הוא המיועד לכהן בו כשר, אזי הדמות המוחמצת ביתור של מערכת הבחירות והזירה הציבורית בכלל היא ללא ספק דמותו של עמי אילון. אין מתאים ממנו להיות שר הביטחון של מדינת ישראל - עכשיו יותר מאי פעם - אם כנציג העבודה ואם כנציגה של כל מפלגה אחרת. יהיה עצוב לראות איך שוב יגברו שיקולים שלא מן העניין, ובתפקיד יכהן לא המתאים ביותר אלא "הבכיר ביותר".
כבר שנים הוא מצטייר כדמות ציבורית משכמה ומעלה. איש נדיר בחוכמתו ותבונתו, באמינותו ויושרתו, בענוותו וברגישותו, ברמתו המצפונית והמוסרית. בעצם, הוא הראוי ביותר לעמוד ממש בראש הפירמידה ולהוביל את מדינת ישראל כראש ממשלה לכל דבר, אבל זה כבר עניין לסרט אחר. מכל מקום, אל כל התכונות והסגולות שמנינו בו מצטרף גם ניסיון עשיר ומרשים מאין כמוהו בעשייה צבאית וביטחונית, שעה שהתנהלותו האישית והאנושית רחוקה כל-כך מזו שהורגלנו בה אצל מרבית ה"גנרלים" המסתובבים בשטח. כך, שגם כל אלה אשר נקעה נפשם מלראות בראש המערכת הביטחונית אחד מאלה, ומייחלים לראות על כס השר "אזרח" לכל דבר, יכולים לתמוך במינוי כזה.
את אילון אפשר להגדיר כ"אזרח המצוי בביטחון". רבב לא דבק בו מן הגינונים והסימפטומים ה"גנרליים" הרווחים במקמותינו. בנוסף, עמדותיו המדיניות עולות בקנה אחד עם אלו של מנהיגי קדימה והעבודה כאחד, ואילו ניסיונו הביטחוני המוכח ימנע ממנו לנהוג בפזיזות ובקלות דעת. איזה שר ביטחון הולם ממנו יכולה מדינת ישראל לבקש ברגע זה? צריך היה להקים עכשיו, ברגע האחרון, תנועה ציבורית שתתייצב בפני עמיר פרץ ותפציר בו לוותר לטובת האיש המתאים ביותר. גם אם לא יסתייע בידו עצמו לקבל את תיק האוצר, יש עוד כמה וכמה משרדים "כלכליים-חברתיים" ראשונים במעלה ובחשיבות, שהולמים את תפישותיו וכישוריו, ואם אכן הוא הבכיר בהיררכיה - הוא יישאר כזה גם כשכותרת המשרד שבראשותו תדיף ניחוח פחות "בכיר". מי שבאמת קורץ מחומר של ראש וראשון - יהיה שם.
זהבה גלאון
בראיון במוסף "הארץ" נאמר לה כי יש הרואים בה "טרחנית בלתי נלאית, אחת שחייבת להגיד את המילה האחרונה...". "אם הייתי גבר פוליטיקאי", נעלבת הח"כית עד עמקי נשמתה, "לא היו אומרים עלי את זה, ונראה לי שגם לא היית מפנה אליי הערה כזאת". קצת מוזר, מביך ומדאיג לשמוע מפי מי שמודיעה שתתמודד על ראשות מרצ מין תגובה רגשית ונפגעת שכזאת. ממנהיג מפלגה, המתיימר להיות מספר אחת, מותר לצפות ליתר איפוק ואיזון בתגובתו, גם אם הוא אישה.
תגובתה של גלאון מאשרת, באופן כלשהו, את מה שמעירה בפניה העיתונאית: העלבון שלה טרחני, קטנוני, אפילו ילדותי. מוטב היה לה שפשוט תבליג על ההערה שהושמעה באוזניה ותבדוק מעט את עצמה בראי, במקום לקטֶר ולהיפגע בפומבי. גם המחאה הפמיניסטית המשתמעת כאן מוזרה ותמוהה: האם באמת סבורה גלאון ששאלה כזאת לא תופנה גם אל "גבר פוליטיקיאי"? האם היא רוצה שנרוץ לפשפש בארכיוני העיתונים כדי שנמציא לה אינספור שאלות והערות פרובוקטיביות פי כמה שהפנו עיתונאים אל "גברים פוליטיקאים"? עד לאן, כמה ומתי, ניתן וראוי לגייס את מטבע הפמיניזם השחוק כדי להצדיק כל עלבון ילדותי ואווילי?
האמת, התנהלותה של ח"כ גלאון מרגע היוודע תוצאות הבחירות מתאפיינת דווקא בצורך הבלתי נכבש להגיד מיד את
"המילה האחרונה" - אפילו עוד בטרם נאמרה המילה הראשונה. שהרי ארבעת המנדטים הפכו לאחר כמה ימים לחמישה, ובכלל ניתוח קצת פחות רדוד של התוצאות לא היה גורר מסקנות מיידיות כמו שלה. אבל גלאון לא רק שמיהרה להכריז שמרצ צריכה לעשות "חשבון נפש", אלא באותה נשימה נתנה גם להבין שמשמעותו היחידה של אותו "חשבון" היא הדחתו של היו"ר הנוכחי, וגם כמובן שה"מילה האחרונה" במרצ היא לא אחרת מאשר היא עצמה.
שולמית אלוני, היא מספרת, כבר הביעה תמיכתה בה. איכשהו אנחנו מצפים לשמוע את אלוני מכריזה זאת בקול רם יותר, וגם זוכרים שזו כבר מזמן איננה פעילה ומעורבת בחיי המפלגה. לכן מצפים בכיליון עיניים לשמוע קולות נוספים של תמיכה - מאלה שיותר מזוהים עם הנהגתה העכשווית של המפלגה. אחרת עוד נחשוב שמניעים פמיניסטיים צרים מדברים מגרונן, ואנחנו הרי מאמינים שפמיניזם אמיתי פירושו מתן שוויון הזדמנויות לכל. בינתיים, לפי מקורותינו, ביילין הוא מנהיג המפלגה, ואם מסיבה כזו או אחרת לא יהיה שם, נשמח לדעת - בשם שוויון ההזדמנות לכל - שלא רק נשים מובילות את אג'נדת מרצ העכשווית. יהיו לכך כמה יתרונות. אחרי הכל, גברים הם בדרך כלל פחות טרחניים, וגם נמנעים מתגובות רגישות מדי, נוסח זו של גלאון. אל תוותרו עליהם בקלות!
דן שביט הוא סופר
