בכל דור ודור של עולם הבידור

אם יש דבר יותר מפוהק מלראיין עוד טאלנט שנולד בעוד תחרות ריאליטי טלוויזיונית זה לשמוע אותו אומר "אני הרבה יותר מגימיק", "יש לי מה להציע", ולקבל ממנו שלל התנצלויות על כך שנולד מהר מדי בזכות כמה אלפי SMSים. מנגד, אין דבר יותר משמים מלראיין כוכבי בידור ותיקים, שאחרי שהם מסיימים לקדם את הפרויקט שלשמו הטריחו את עצמם לראיון, הם פוצחים במתקפה חזיתית על הכוכבים הצעירים שגונבים להם את הפוקוס ותשומת הלב. החלטנו לכנס לשולחן חג חגיגי את נציגי הדורות, ולפתוח את כל הקלפים.

זה לא היה קל. היינו צריכים לעבור יותר מדי מנהלים, סוכנים ויחצנים של הכוכבים הצעירים, והיינו צריכים להפעיל לא מעט מכבשי שכנוע על כמה וכמה מוותיקי התעשייה, מלאי האגו, ולהבטיח להם שיהיה מעניין והם יצאו מכובד. בסוף, אחרי תיאומים מטורפים של לוחות הזמנים (ותודה לנעמי), הושבנו את כולם במסעדת תפארת התל אביבית לארוחה ארוכה שכללה המון מנות מצוינות* ויין. הרבה מאוד יין.

סביב השולחן התיישבו גילה אלמגור, שביולי הקרוב חוגגת 50 שנות קריירה ("אני מגיל 17 על הבמה. תעשו את החישוב של הגיל לבד"), עמוס לביא (52), שהספיק ב-25 שנות קריירה לגלם מעל מאה תפקידים בתיאטרון ולצלם עשרות סרטים וסדרות ("יש לי גם שלושה אוסקרים וארבעה ילדים מארבע נשים"), רב"טית רוני "סופרסטאר" דואני (20), שיש לה כבר שני אלבומים ביד, אחד מהם זהב ("וגם הנחיתי בערוץ ניקלודיאון ואני הפרזנטורית של אולסטאר ובננה"), הדס מורנו (23), שהתגלתה באודישן ריאליטי שערך ערוץ הילדים כדי למצוא תגלית שתשחק את יסמין במחזמר "אלאדין" ("מאז הנחתי ב'אקזיט' ו'קליפס' והשתתפתי ב'טלנובלה בע"מ' ו'שיר נולד'"), והתגלית הטרייה שנהב צדוק (28), שסיימה את לימודי המשחק בבית צבי לפני חצי שנה ונותנת את הופעת הבכורה שלה בטלנובלה "ילדות רעות".

כבר מהרגע הראשון של הארוחה היה ברור שאלמגור, כלת פרס ישראל, מלכת התיאטרון והקולנוע, היא אליהו הנביא שלנו. זה התחיל בסיפורים היסטוריים על התעשייה והמשיך גם לפיקנטריה.

מנה ראשונה

"אנשים מקדישים שנות חיים למקצוע ואז אתם רואים קולבים משחקים, זה מביך"

חג שמח לכולכם. את הכוס הראשונה נשיק לכבוד התרבות הישראלית המתפתחת בשנים האחרונות. מה דעתכם על מצבה?

אלמגור: "אני חושבת שמה שקורה בערב אחד בתל אביב הוא מדהים ביחס לכל קנה מידה עולמי. תיאטרון, אופרה, בלט, מחול מודרני, פרינג', קולנוע, גלריות, תיאטרון מדי ערב - זה מדהים. ידעתם שהתיאטרון הישראלי שואב כארבעה מיליון צופים בשנה? זה הרבה יותר ממספר צופי הכדורגל בשנה. גם הקולנוע הישראלי עשה קפיצת דרך אדירה. זה כבר לא רק חייל אוהב בחורה וערבי שונא יהודי, אלא זה סרטים על החיים שלנו, סרטים שמגיעים מבטן של יוצר כמו בן אוהב בן, שכול או דרמת משפחה. כמי שעברה את הקולנוע הישראלי מההתחלה, כשעוד לא ידעו להגיד 'אקשן', אני פשוט מאושרת ממה שקורה כאן. ועוד לא אמרתי מילה על כמות הספרות המקורית שיוצאת פה כל שנה".

דואני: "בתור הזמרת בשולחן, אני מרגישה צורך לייצג את המוזיקה שלנו. אני חושבת שיש התקדמות אדירה בתחום הזה, והרבה בזכות ערוץ 24 שגורם לתעשיית הקליפים לפרוח. הנה למשל, הקליפ של 'אדוני' הגיע ל-MTV. אני חושבת שזה אומר הרבה על הפופ שלנו, שיכול להגיע ממש רחוק".

מורנו: "לי אין מקור השוואה, כי מעולם לא הייתי בחו"ל ואני לא יודעת מה קורה שם מבחינת מחזות זמר ובמה, אבל אני יכולה לומר בתור מי שעבדה כקופאית בקולנוע אחרי השחרור ונכנסה לשבת באולם בכל פעם שהקרינו סרט ישראלי, שיש לנו קולנוע מדהים. אני ממש אוהבת את השחקנים הישראלים".

לביא: "אני מצטרף לכולם. אם פעם היה פה רק הבימה, בית לסין והקאמרי, אז היום יש פרינג', תיאטרון ערבי-עברי והמון מוסדות אלטרנטיביים. אם פעם עשו שני סרטים בשנה, היום עושים 22 בשנה, וכנ"ל מבחינת הטלוויזיה. פעם היה ערוץ 1 ו'פרפר נחמד', והיום יש שפע".

אלמגור: "יש פרנסה!".

לביא: "בהחלט יש פרנסה. זה מחזק ומשמח".

צדוק: "אני מסכימה עם כולם לגבי ההתפתחות התרבותית, למרות שאני מרגישה שהמודעות לתרבות בארץ לא מספיק גבוהה. אני מרגישה שהדור הצעיר של הנוער והילדים מסתפק בחומרים השטחיים שיש בטלוויזיה".

כמו הטלנובלות שאנחנו מופיעים בהן?

צדוק: "אני שחקנית שסיימה לימודים רק לפני חצי שנה, צריכה לדאוג להתקדמות שלי ואין לי הרבה אפשרויות כרגע. למרות שעשיתי את 'ילדות רעות', הייתי מעדיפה שהילדים שלנו לא ייחשפו לתכנים האלה. אני חושבת שצריך לתת פוש ליצירת יותר מודעות לתרבות. בני גילי לדוגמה, מעדיפים לבלות במועדונים ובברים מאשר באירוע תרבותי".

דואני: "את לא יכולה לצפות מילד בן 15 שיקרא רומן של 600 עמודים. הוא יגלה את הספרים עם הזמן. ככה קרה לי אחרי התיכון, אחרי שהפסיקו להכריח אותי לקרוא ספרי חובה לבגרות".

צדוק: "ואז בינתיים המצב הוא שהנוער מעדיף טלנובלות. מוכרים להם סקס. צריך שהתוכן יהיה יותר חינוכי".

כולכם פרגנתם למצב התרבות, אבל כמעט ולא התייחסתם לתרבות הכי פופולרית שכולנו נוטלים בה חלק - הטלוויזיה.

אלמגור: "המצב בתחום הזה לא מזהיר, והבעיה שלנו מתחילה מזה שהערוץ הממלכתי, הערוץ הראשון, שמתפקידו להביא לנו דברים איכותיים, לא מתפקד. מה שקורה בערוץ הזה הוא כאב לב תרבותי. זה צריך להיות הערוץ שייתן מענה לערוצים המסחריים. אתם רוצים להגיד לי שהערוץ הראשון לא יכול להרים את 'בטיפול', 'פרשת השבוע' או 'שבתות וחגים'? אני מוכנה לסבול בטלוויזיה דברים שמעוררים בי בחילה, כל עוד יש אלטרנטיבה. הבעיה שהדברים הפחות חשובים השתלטו לנו על הפריים טיים".

מורנו: "אולי באמת צריך להעביר את כל הטלנובלות לשעה אחרת, או לפחות להוסיף להן תכנים חינוכיים וחברתיים, אחרי הכל, מאות אלפי אנשים יושבים לראות אותן".

אלמגור: "טלנובלה היא טלנובלה וזה בסדר גמור. יש מקום לכל, למרות שגם טלנובלה אפשר לכתוב ברמה אחת מעל לממוצע. אני שומעת לפעמים דיאלוגים ופשוט לא מאמינה. אולי במקום 'כוכב נולד' ו'נולד לרקוד' צריכים לעשות תוכנית של 'נולד לכתוב', ולמצוא אנשים מוכשרים לכתיבה בטלוויזיה. הבעיה היותר חמורה היא שהכל התערבב, כולם עושים הכל. עיני לא צרה בפרנסה של אחרים, אבל יש בשנים האחרונות ערבוב מקצועות. דוגמנים ודוגמניות שמקומם על המסלול ובפרסומות הופכים פתאום להיות שחקנים, וזו זילות של המקצוע. אנשים מקדישים שנות חיים למקצוע ואז אתם רואים קולבים משחקים. זה מביך. זה פשוט מביך. אתה יכול לחצות את הקווים רק אם אתה באמת מסוגל".

רוני, כמי שגם שרה, גם משחקת, גם מדגמנת וגם מנחה, את רוצה להתייחס לדברים של גילה?

אלמגור: "חשוב לי להדגיש שמשק מעורב זה בסדר גמור, כל עוד אתה מסוגל לעשות את הדברים האלה. אם רוני נראית טוב - שתדגמן, למה לא? אם מישהו רבגוני בעשייה שלו, ברוך הבא. אבל אם מחפשים מישהו שיגיד 'אני אוהב אותך', 'אתה פוגע בי', 'כואב לי', צריך לזכור שלא כל אחד יכול להגיד את זה".

צדוק: "וואו, את מדברת כל כך יפה".

אלמגור: "זה נקרא עברית. שפה שפחות משתמשים בה היום".

צדוק: "זו לא רק השפה שלך, זה גם הדברים שלך. התפיסה שלך מעודדת. אני כבר לא מרגישה לבד".

דואני: "בתור מי שמוגדרת כמו שאומרים היום 'מולטי טאלנט', אני רוצה להתייחס לדברים. נכון שאני עושה הרבה דברים, אבל משלבת בכולם אותי. אפילו לבננה אני מדגמנת לא בתור דוגמנית אלא בתור פרזנטורית, שמייצגת משהו שהם אוהבים ומוצאים לנכון שאייצג להם".

אלמגור: "אני מתה לעשות קמפיין לגוטקס. שיעצבו לי את הגוף שיתאים לפרויקט".

דואני: "את יכולה לדגמן איך שאת עכשיו. בכל אופן, אני לעולם לא אעשה דברים שאני לא טובה בהם, אבל אני כן בודקת את הגבולות שלי ורוצה לחזק את מה שגילה אמרה - אם אתה טוב, תעשה. אם אתה לא טוב, זה לא יעבור טוב ולא ישרת את המטרה".

ואם, נניח, תקבלי הצעה כספית מגרה לתפקיד ראשי בטלנובלה, תלכי על זה?

"אלך לאודישן ואלמד היטב לזה".

ותעברי. את הרי רוני סופרסטאר. את מותג שמביא כסף ורייטינג.

"אם לא אהיה טובה, לא יקחו אותי".

לביא: "הבעיה הכואבת והקשה בתעשייה היא שהמפיקים הגדולים לוקחים דוגמנים, תגליות, שחקנים ואמנים, והופכים אותם לשווים בין שווים. שחקן שלמד שלוש שנים הוא לא שווה ערך לדוגמן שהלך על המסלול, אפילו אם הוא צעד 20 שנה. השתתפתי ב'החצר', הטלנובלה החרדית, שהיו בה תפקידים ברומו של עולם, וכל הזמן המפיק עמד לנו על הראש שנעשה יותר ויותר סצינות. ב-20 יום צילמנו 26 פרקים. זה בלתי אפשרי ומשפיע על האיכות. אני לא בא להצדיק את טוביה צפיר ומה שקרה לו ב'טלנובלה בע"מ', אבל אני יכול להבין מאיפה זה מגיח. כל הזמן מלחיצים אותך".

אלמגור: "יש זילות ביחס לאנשים וזה מורגש. לדוגמה, הייתי בסט של סרט והסתובבה שם בחורה עם מכשיר קשר, 'מכשיר החשיבות' אני קוראת לזה, והדבר הראשון ששמעתי ביום הראשון היתה צעקה 'גילה אלמגור, מחכים לך. בואי כבר!'. באתי אליה ואמרתי לה שאם עוד פעם היא תצעק עליי, מישהו יעזוב את הסט. 'את או אני'. היום אני נתקלת ביותר מדי אנשים שרוצים להראות מה הם שווים במקום באמת לעשות את העבודה שלהם".

צדוק: "למרות שאין לי הרבה ניסיון אני מצטרפת לדברים. אני מרגישה שהיום שמים דגש יותר על כסף ופחות על אמנות, וזה מכשול בשביל שחקן. אי אפשר באמת לצלם 30 סצינות ביום. מה הסיכויים שכל הסצינות ייצאו טובות?".

לביא: "יש פה התפשרות. הרבה התפשרות".

מנה שנייה

"למה כל שחקן מתחיל צריך להגיע עם עוזרת אישית? מה זה הקטע הזה?"

יש היום תחושה שאיבדנו קצת מהתמימות והצניעות שלנו, אתם מרגישים את זה?

לביא: "בהחלט. עבדתי באיזו תוכנית עם שחקן צעיר, ולפני הצילום הוא קורא לבמאי ולוחש לו באוזן: 'אני לא רוצה אף אחד בסט!'. הוא רצה להוציא אותי החוצה. מה זה? אה? סצינת סקס? כולה סצינה פשוטה. מי אתה? האגו לא הולך ביחד עם משחק".

מורנו: "אני מקשיבה למה שאתם אומרים ומקנאה בכם. אני גם רוצה להבחין בין טוב ורע, אבל מרגישה עדיין צעירה ונטולת ניסיון. לדעתי, האחריות על מה שקורה מתחילה מלמעלה, מהזכייניות, מהמפיקים. הם צריכים שהכל יהיה נאות".

לביא: "אבל למה שהם ידאגו לכל זה, כשהם יכולים להביא דוגמן ב-200 דולר במקום שחקן מקצועי ב-600 דולר?"

אלמגור: "הכסף הפך להיות דומיננטי בתעשייה היום. הכל סובב סביב הכסף. נהייתה פתאום מין 'תעשייה' סביב כל שחקן או זמר. רוב הצעירים בתעשייה מובלים על ידי אנשים שאוכלים מלחמם. לפני הבחירות הקלטתי בהתנדבות קמפיין לעידוד ההצבעה, ואיתי הגיעה מישהי צעירה עם המנהלת האישית שלה. מה זה? למה? כולה להקליט משפט. למה כל שחקן מתחיל צריך להגיע עם עוזרת אישית? אני מופיעה בכל מיני אירועים סופר חשובים עם אמנים צעירים ומבוגרים, וכל אחד בא עם הפמליה שלו. זה מגוחך. זה הפך למצב שהיום מתקשרים אליי מהפקה ושואלים אותי 'אז עם מי אני סוגרת את הלו"ז שלך?'. לו"ז-שמוז. מה, אני לא יודעת לפתוח את היומן שלי?".

את השאלה הזאת את יכולה להפנות לרוני, שמאחוריה יש גדוד של אנשים.

אלמגור: "רוני'לה, אין לי רצון לפגוע בך או בשאר הצעירים, אבל את יודעת מה זה יוצר מעל לכל? פלצנות ונפיחות עצמית. מכניסים לכם לראש שאתם מפעל. ואת יודעת מי מפסיד? אתם. הייתם יכולים להרוויח הרבה יותר כסף, אבל כל הכסף מתחלק בין גדוד של מנהלים".

בואי ניתן לרוני לדבר.

"אני לא סיימתי את הנקודה שלי, אבל אתן לרוני לדבר, כי אני יודעת שרוני היא מוצר ואני בטוחה שיש לה תשובה יותר טובה משאני אוכל לתת".

דואני: "מוצר זאת אחלה הגדרה מבחינתי. גילה, את צריכה לזכור שנכנסתי לשואוביז בגיל 16, ואם לא היו אנשים שהיו הולכים איתי לכל מקום הייתי נופלת בין הכיסאות".

אלמגור: "כמה אנשים יש סביבך?".

דואני: "מנהלת אישית, יחצנית והחברות פופ ארט והליקון. אורלי, המנהלת שלי, הולכת איתי מגיל 15, כדי שנערה שמצלמת ומקליטה לא תאבד את עצמה. ולמה אורלי צריכה לנהל לי את היומן? כי אני עושה המון דברים".

אלמגור: "מתוקה שלי, את לא עושה ביום אחד חצי ממה שאני עושה. קשה לי לקבל את זה".

דואני: "אבל את שוכחת את עניין הגיל. אני התחלתי בגיל 15, כשלא ידעתי כלום. לילדה יש סדרי עדיפויות שונים משל מישהי גדולה יותר. מבחינתי זה פריבילגיה שמישהו עוזר לי, וזה לא פלצנות".

מורנו: "רוני, אני חייבת לומר לך שאת מדהימה. אף פעם לא ידעתי מי את באמת ומה הקווים שמנחים אותך, ואני נפעמת ממך".

אלמגור: "אני חושבת שרוני מקסימה. מצד אחד את מוצר ומותג, אבל אלוהים נתן לך שני דברים טובים, הורים טובים שהעניקו לך חינוך טוב, ושכל. הבעיה היא שאני רואה לא מעט צעירים שמקבלים תפקיד ראשי בסרט או בהצגה, מאבדים את הראש ושוכחים שאם הם לא ימשיכו ללמוד ולעבוד קשה הם ייעלמו. הכל זמני, אלא אם אתה עובד קשה. כל כך הרבה כוכבים עיטרו את העיתונים ואיפה הם היום?".

"החדירה לפרט זה סיוט"

מה דעתכם על התקשורת בימינו? איך אתם מתמודדים עם תעשיית הרכילות הפורחת ועם השמועות שצצות כל יומיים?

דואני: "זה לא תמיד קל, אבל הכל עניין של הצבת גבולות. אני, למשל, לא עונה לשאלות כמו עם מי אני יוצאת. זה פרטי. למדתי גם לא לשבת במקומות מסוימים שמצלמים שם כל הזמן".

ומצד שני, יש כוכבים שימכרו את ההורים שלהם כדי לקבל שער בעיתון.

אלמגור: "ואני לא תמיד מאשימה אותם. לפעמים עושים מניפולציות נוראיות. כבר קרה שבאה אליי עיתונאית מכובדת ואמרה לי 'העיתון שלי רוצה להעניק לך שער וארבעה עמודים בסופשבוע'. ישבתי איתה שעות רבות, ואחרי כמה ימים היא חוזרת אליי ואומרת לי: 'זה לא מספיק. העורך שלי רוצה שתדברי גם על הפרשה הזו והזו, אחרת לא יהיה שער'. שאלתי אותה אם היא צריכה לשירותים, כי עוד דקה היא הולכת הביתה. אני לא צריכה שער ולא בטיח! בטח לא בתנאים שכאלה".

את מדברת ממרום גילך וניסיונך. את פחות זקוקה לחשיפה, אבל יהיו אחרים שיעשו הכל בשביל כתבה.

אלמגור: "אדם צריך לקבוע את הגבולות של עצמו ולא לשתף פעולה עם כל מיני התניות ושטויות. החדירה לפרט זה סיוט. מעודדים היום אנשים לצלם סלב בסלולרי במצב מביך ולשלוח לעיתון. נו, באמת. את מי זה מעניין שריקי גל ירדה למכולת בטרנינג? אני לא אכנע לזה. אני אלך בעולם הזה איך שאני רוצה ואיך שנוח לי. לא אתן לזה להשתלט עליי".

לביא: "איתי צלמי הפפראצי כבר יודעים שלא מתעסקים. אם הם מצלמים אותי, זה קורה ממרחק של 200 מטר. בשורה התחתונה, צריך לזכור שמי שקובע הוא הקהל ולא ההבלים שיש לפעמים בתקשורת".

דואני: "לי היו ניסיונות טובים ופחות טובים עם התקשורת. בטירונות שלי למשל, כל צעד שעשית הודלף לתקשורת. זה לא היה קל. אני מבינה שאני לא יכולה לצאת מהבית מוזנחת. בחרתי להיות 'רוני' ויש לזה מחיר".

ולא תצאי לשכנה שלך שגרה ממול בטרנינג ושיער אסוף?

"לא".

אלמגור: "לא?".

דואני: "לא".

אז את נותנת לזה להכתיב לך את החיים.

דואני: "'רוני' זה החיים שלי. אני בחרתי את זה. זה בדיוק כמו שעורך דין יושב במשרד עד 12 בלילה מתוך בחירה".

צדוק: "אני התפרסמתי רק לאחרונה, ואני לא רואה את עצמי משנה דפוסי התנהגות. אין לי שום רצון לרדת למכולת עם בגדי מעצבים, ואמשיך ללכת למכולת עם קוקו של עוזרת בית והבגד הראשון ששמתי על עצמי בבוקר".

אלמגור: "עם השנים מקבלים פרופורציות לתקשורת, וכמובן שלא צריך להכליל ולא כולם רעים שם. הייתי משך שנים שק חבטות של עיתונאיות רעות, ותאמינו לי שהעיתונות היום היא צפיחית בדבש לעומת מה שהיה פעם. לפעמים קורה שחוצים את הגבול, כמו שקרה לי בתקופה האחרונה. עברתי תקופה נוראית והתקשורת רדפה אחריי. הפפראצי שלחו לי ילדים שצלצלו בדלת והתחזו למעריצים קטנים, כדי שיורידו אותי. אני יודעת ששילמו להם על זה כסף. בסופו של דבר, כשאתה חשוף אתה צריך ללמוד להיות חזק ולהבין שאנחנו לא פושעים".

"הכי חשוב זה האהבה למקצוע"

לביא: "השורה התחתונה בכל השיחה הזאת היא, שתהיה מי שאתה באמת בלי להתייחס לדעת קהל ועיתונות. זה הטיפ הכי גדול שאני יכול לתת לצעירים".

מורנו: "אני מסכימה עם עמוס. כל עוד אני שלמה עם עצמי, לא מעניין אותי מה אחרים חושבים".

צדוק: "אני שמחה שזכיתי לשבת איתכם כאן, כי קיבלתי כוח להמשיך להאמין בעצמי ולא להתעסק בדברים השוליים. אני מבינה שאת הדברים הרעים שיש בתעשייה צריכים לשים בצד".

רוני, תוותרי על הפמליה שמקיפה אותך בעקבות הדברים של גילה?

דואני: "ממש, ממש, ממש לא. בזכותם הגעתי הנה ואני מקווה לשבת בעוד איזו כתבת חג עוד 50 שנה ולחגוג כמו גילה את הקריירה שלי בתעשייה. אני חושבת שהמפתח להצלחה זה ליהנות מהעשייה".

לביא: "ותזכרו שאין תפקידים קטנים, ושצריכים לעבוד כל הזמן. תניחו את האגו בצד. הכי חשוב זה האהבה למקצוע".

אלמגור: "ואם אתם באמת רוצים להצליח, תשתעבדו לעולם הזה".

*אם אתם מוכרחים לקבל את פירוט המנות, אז: סרדינים מהים התיכון כבושים בשמן זית, ירקות ירוקים צרובים על גריל, מוסר ים בגריל, כוסמת ולימונים כבושים, קבב כבש עם עגבניות בגריל וטחינה, מתוקים, חמוצים. היה טעים.