בשנתיים האחרונות צצו ברחבי האינטרנט הישראלי אלפי אתרים קטנים – בלוגים, אתרי תדמית של חנויות ואתרים נוספים. כדי שאתר יופיע באינטרנט יש לאחסן אותו על שרת ייעודי. ספקיות האינטרנט הגדולות בישראל הן המועמדות הטבעיות לכך והן אכן מציעות שירותים לאחסון אתרים.
אלא שהמחיר שספקיות האינטרנט גובות עבור שירותי האחסון הוא שערורייה שרק מעטות יש כמוה. הנה דוגמה: חבילת האחסון הבסיסית של נטוויז'ן תעניק
לבעל האתר נפח אחסון של 10 מגה תמורת 8 דולרים לחודש. אינטרנט זהב תגבה מכם 10 דולרים לאותו הנפח ובזק בינלאומי תגבה 15 דולר.
נשמע סביר? חברת יאהו (הידועה כאחת היקרניות) מציעה לבעלי האתרים נפח אחסון של 5 ג'יגה תמורת 12 דולר לחודש. Godaddy, אחת מחברות אחסון האתרים הגדולות בארה"ב, מציעה 5 ג'יגה תמורת 3.36 דולרים לחודש. DreamHost, חברת אחסון אתרים גדולה נוספת מציעה 20 ג'יגה (!) תמורת 7.95 דולרים לחודש. חברת אחסון אתרים אחרת, SiteFlip, מציעה 5 ג'יגה-בייט תמורת 5 דולרים לחודש.
המחיר גבוה פי 1,000
נראה אם כן שבממוצע, בארה"ב גובים 1 דולר ל-1 ג'יגה (אלף מגהבייט) בעוד שבישראל גובים 1 דולר ל-1 מגה. עלויות האחסון בישראל אינן שונות מהותית מאלו של האמריקנים, וגם אם ישנן עלויות נוספות הן וודאי לא גבוהות פי 1,000. המסקנה פשוטה ואין דרך נחמדה לומר זאת: ספקיות האינטרנט הישראליות שודדות את הלקוח הישראלי. הן מנצלות את חוסר התחרות הקיים בשוק האחסון המקומי כדי לגבות מחירים שערורייתיים שאין להם שום הצדקה.
אנשי המכירות יסבירו לכם שהגלישה לשרת הממוקם בישראל מהירה יותר מגלישה לשרת הממוקם בארה"ב. גם אם זה נכון (וזה נכון רק חלקית), אין כל הצדקה לשלם 10 דולרים ויותר ל-10 מגה בייט כשבאותו הכסף מקבלים בארה"ב נפח הגדול פי 500-1,000, אם לא יותר. מי שבוחר לאחסן את האתר הקטן שלו אצל הספקיות הגדולות מוזמן להכיר בעובדה שהוא החלום הרטוב של כל חברה עסקית: פראייר. אני הייתי אחד מהם.
