שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אל תחנך, תשיר!
    זכותו של רוג'ר ווטרס לחשוב מה שהוא רוצה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל התזמון של העברת המופע לנווה שלום הוא שמרגיז כל-כך. גיא בניוביץ' ביטל את הכרטיסים. ומציע גם לכם לחשוב באותו כיוון

    ריכרד ואגנר היה מוסיקאי נפלא - ואדם קטן מאוד. עד היום ניטש ויכוח האם דעותיו האנטישמיות הפכו אותו פשוט לאדם "רגיל" תוצר המאה ה-19 (שהאמין שיהודים זוללים מדי פעם פעוטות נוצרים ושולטים בעולם), או שהאנטישמיות האישית שלו חרגה מכך. דבר אחד ברור: השימוש שעשה המשטר הנאצי, עשרות שנים מאוחר יותר, במוסיקה של ואגנר למטרות לאומניות ופשיסטיות הפכה אותה למוקצה במשך שנים במדינת ישראל.

     

    וחבל. שכן ואגנר המוסיקאי אחראי באופן עקיף לכמעט כל פסקולי סרטי החלל והפנטזיה שאתם מכירים. המוטיבים הוואגנרים מרעידים את עמוד השדרה ונשארים איתך הרבה אחרי שהצלילים גוועים. עצמו את העיניים והיזכרו בסצנת תקיפת המסוקים מתוך "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, לצלילי "רכיבת הוואלקירות" של ואגנר, ותבינו מהי מוסיקה נצחית.

     

    כל הפתיחה הזו נועדה לומר רק שאין שני דברים רחוקים יותר ממוסיקה ופוליטיקה. האחד נותן לנו טעם לחיים, השני מעורר ברובנו גועל. אנו מכירים בנחיצותו, אבל אנחנו לא חייבים לאהוב אותו.

     

    זה לא אומר שרוג'ר ווטרס, מנהיג הפינק פלויד לשעבר, הוא ואגנר. דעותיו בדבר הסיכסוך הישראלי-פלסטיני רחוקות מאנטישמיות. אבל המועד שבו בחר לערבב פוליטיקה ומוסיקה גורם לאי נוחות גדולה, גם למי שמכירים היטב את דעותיו. אי הנוחות נובעת מכך שווטרס עשה לעצמו עבודה קלה. הוא קפץ על הטרנד, שאומר שהפלסטינים תמיד מדוכאים ואומללים, ואת הישראלים השמנמנים והעשירים אפשר "ללמד לקח חינוכי".

     

    ווי דונט ניד נו אדיוקשן

     

    זו לא הפעם הראשונה שמוסיקאים מנסים לחנך מדינות "חוטאות". בתחילת שנות ה-80 סירבו בכירי המוסיקה בעולם לנגן ב"סאן סיטי", עיר הפאר הדרום אפריקאית, לאות מחאה נגד משטר האפרטהייד. רק לפני כמה שבועות הופיעו "הרולינג סטונס" בסין, והצליחו לשתול פה ושם שירים בעלי מסר רדיקלי שלא ממש תאמו את רצונות השלטונות, כמו "סימפטיה לשטן".

     

    אבל במקרה שלנו, נדמה שהלקח מטופש למדי. האם העברת המופע מתל אביב-יפו, עיר יהודית-ערבית שבפעם האחרונה שבדקתי לא נמצאת תחת כיבוש, לשדה חומוס ליד לטרון – זהו המסר הגדול? מה, החומוס בנווה שלום טוב יותר מזה של אבו חסן ביפו? המסר המרכזי יהיה להושיב אלפי ישראלים עצבניים בפקקים בכביש מספר 1. אין ספק שזה יסייע רבות במאבק בכיבוש, יס סיר. האם שקל ווטרס, למשל, לארגן הופעה מקבילה גם ברמאללה, נניח? השתגעתם? מסוכן שם.

     

    העבודה הקלה שווטרס עשה לעצמו מציבה אותנו, חובביו וחובבי הפלויד, בעמדה משונה. אנחנו אוהבים מאוד את המוסיקה שלו (כפי שסיפרתי לכם במאמר קודם), אבל רבים מאיתנו, כמוני, חושבים שהוא שוב מקשקש בקומקום. קריאה זריזה של הטוקבקים ב-ynet לידיעה על העברת המופע מלמדת שרבים סבורים שאין כאן עניין של שמאל או ימין, אלא של כבוד בסיסי למדינה מארחת. רוצים לראות כמה זה מגוחך? תארו לעצמכם שאמן ישראלי היה מודיע שהוא אינו מוכן להופיע בלונדון אלא, נניח, בבריסטול – וזאת משום בלונדון ישבו "האחראים לביצוע פשעים נגד היהודים תחת המנדט הבריטי". אני רק מדמיין את הכותרות הצורבות בטבלואידים הבריטים. ובצדק.

     

    בואו נגיד את זה פעם אחת ולתמיד, בשפה ברורה וצחה: ישראל איננה דיקטטורה; ישראל איננה מדינה פאשיסטית או גזענית; היא מדינה עם הרבה בעיות, כמו מדינות רבות במערב (בריטניה, למשל), שכוללת הרבה אנשים טובים שמנסים לפתור אותן; העימות עם הפלסטינים הוא אחת הבעיות הקשות והמרכזיות שבהן; זכותו של כל אזרח ישראלי למחות, להפגין ולכתוב נגד כל מה שהוא רואה כטעון תיקון במדינה, כולל הכיבוש; אבל ברגע שאמן זר מציב את כולנו בעמדת התגוננות, מתוך טענה שהגיע הזמן ללמד אותנו לקח חינוכי – זה חוצה איזשהו גבול ששוכן בבטן הקולקטיבית.

     

    ההופעה של ווטרס עולה הרבה כסף. 750 שקל לזוג כרטיסים. במחיר הזה ניתן ללכת לשתי הופעות של אמן ישראלי, או יותר. אז בואו נבחר בדרך שאומרת שכולנו ממשיכים לאהוב מוסיקה, אבל לא אוהבים שדוחפים לנו מסרים מטופשים במעלה האף. "מוסיקה זה הכי טוב", אמר פראנק זאפה וצדק. זאפה, אמן פוליטי מאוד, לא היסס לצאת למאבקים קשים מול הימין השמרני ואף להופיע בקונגרס בשם חופש הדיבור. הוא עשה זאת במדינתו שלו, כאזרח גאה. זה, אולי, כל ההבדל. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אל תחנך, תשיר!"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים