עוד זה מִדְבָּר וזה בא
הרבה סימפטיה יש לו לגילי סופר כלפי החבר'ה שהקימו את אתרי האירוח האקולוגיים ליד ערד, אבל את זה הוא צריך להגיד: "תיירות שעיקרה הקמת התיישבות בשטחים פתוחים, אינה תיירות אקולוגית. זו לא התמזגות עם המדבר אלא דחיקתו. מי שרוצה להתמזג עם המדבר, שייקח אוהל ושק שינה - ויילך להתמזג"
לאחרונה נדונה בוועדות התכנון תוכנית להקמת איזור תיירות אקולוגית-הוליסטית בשטח הפתוח שמצפון מזרח לערד, על המצוק הצופה לעבר ים המלח מצדה והרי מואב. אם יאושרו התוכניות, עוד שטח טבעי פתוח יהפוך לטריטוריה של האדם. כנהוג במקומותינו, גם אם תישמר זכות המעבר החופשי, מי שייזכו לחזות בזריחת הירח או השמש מקצה הרכס יהיו מי שישלמו על כך טבין ושקלין.
(צילום: דני דגן)
כשאנחנו מגיעים למקום אני מבין שמפת סימון השבילים שרכשתי שעה קלה קודם לכן בתחנת המידע למטייל שבתחנת "פז" שבכניסה לערד כבר לא עדכנית. איך הזמן טס. הנה צצה לה רצועת אספלט חדשה על פני קימורי הקרקע השחורים מאבני הצור, וכביש חדש מוביל למה שמוגדר כמיזם העתידי. אני נזכר בסיני דווקא.
נובמבר 81'. נסיעת פרידה מטורפת. בחצי הדרך לשארם אנחנו עוצרים ליד מפרץ גדול. חול, מים, שמיים, ושני ילדים בדואים, בגילי אולי, עם גמל, פושטים את הגלביות ורצים אל הים עירומים. שלום לך סיני. גם שם זה התחיל ממשהו מאוד אקולוגי, חושות בשלוש לירות ללילה, קפה בשטר של רבע לירה ופיתה מקומית בחצי פיאסטר. עם התיירים חובבי ההרמוניה השלווה והגראס בא הכסף, ועמו בא הפיתוח. המפרץ של נואיבה כבר לא יהיה כשהיה.
סיני עוברת לנגב. איומי הטרור מעיפים את רובנו מסיני, ויותר ויותר אנשים מוצאים את מפלטם מהעיר המעייפת במקומות שמזכירים אותה בסגנונם הזרוק. זה קורה באיזור מצפה רמון, בערבה, והנה גם בערד (חכו חכו, תיכף דימונה עולה על הגל).
בכניסה לערד, כאמור, תחנת מידע למטייל שנחנכה לפני כשנה. התחנה על שם עופר גרני שקיפד חייו בתאונת טיול פתוחה בסופי השבוע (חמישי - שבת, 9:00-16:00, טל' 08-9954160). רכישת המפה התבררה כבלתי חיונית להפעם, כי בצידה האחורי של מפת העיר שמחלקים במקום מופיע הקטע הנחוץ ממפת סימון השבילים.
הם ואנחנו
תחנה ראשונה: מצפה מואב. מישהו תיכנן את העיר כאן בשום שכל: בקצה המזרחי שלה היא שולחת שלוחה לקצה המצוק, לאורך השלוחה עומדים כמה וכמה מלונות, ובקצה טיילת קצרה אל תוך המדבר, פסל של תומרקין, ונוף ששווה לנסוע בשבילו - ים המלח והרי מואב שבעבר הירדן המזרחי (נוסעים לכיוון הכביש למצדה אך לא פונים אליו שמאלה אלא ממשיכים ישר ברחוב מואב לכיוון מלון מרגוע).
כאן מזדמנת לנו תמצית העניין. ממש במקום בו מתחיל השביל המוביל אל הפסל והתצפית עומד בניין נטוש של בית הארחה. הקושייה של מאיר אריאל מנדנדת: "שמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות שאתה רץ לגזול עוד ועוד אדמות?" מצד אחד עומדים מלונות
חבורת מטיילים בדיוק מסיימת את המסלול שעולה מנחל פראים ואנחנו מתחילים לקשקש. "תראו איך הם משתלטים על הכל", אומרת אחת הנשים, ומצביעה על הרכס שעליו הולכת להתנחל סיני. כשהיא אומרת ''הם'', היא מתכוונת לבדואים, אבל במאהל 'הבדואי' דווקא לא ''הם'' אלא, ''אנחנו''. המאהל שייך לבחור עברי לגמרי, סער כרמלי. ואולי זה העניין, היחסים בין היהודים לבדואים במרחב - הם 'משתלטים', אנחנו 'גואלים'. תפישה מעוותות עד זרא.
התמזגות ודחיקה
תוכנית האב להקים בגבול ערד איזור למיזמים תיירותיים אינה חדשה. לפני כשנתיים עלה למקום ספי הנגבי ומאז צמח במקום 'זמן מדבר'. בכניסה למקום תמרור אין כניסה, שלט 'האתר סגור' ומחסום ברזל. עאבד מחכה לנו, מראה לנו את המקום, את החושות המדוגמות, מסביר על צמחי התבלין שגדלים במוצאו של כיור שטיפת הכלים. יש כאן מבנה ועוד מבנה מרוחק, ובתווך אחד בסגנון אוהל, שלא מתקפל ולא הולך לשום מקום. האישורים בדרך.
תשתית מים יש ובכל זאת אין כאן אסלות עם מים זורמים. בינתיים. אני יוצא לסיבוב רגלי קצר. פונה חזרה אל הדרך החדשה המובילה למקום ויורד לעבר ערוץ נחל רחף. זוג ציפורים נטולות חן מתעופפות במחול חיזור. היופי של המדבר מסתתר בכל אבן. כהרגלי אני נמשך אל אבני המרמלדה המפוספסות.
באמת שיש לי סימפטיה לחבר'ה האלה, בעיקר כי נראה שהם לא משתמשים בעניין האקולוגי כקרדום לחפור בו. עם זאת, אף אחד לא מבטיח שגם האחרים יהיו כאלה. לא בלתי סביר שמה שייקרה פה בסופו של התהליך הוא שיהיו כאן 5 או 10 מתחמים פרטיים שיפלו לידיהם של בעלי
קשרים, שררה וממון. בטח לא סביר שמישהו יעמוד בפני לחץ הפיזי של התלאביבים שמוכנים לשלם בשביל אסלה.
זה צריך להיאמר: תיירות שעיקרה הקמת התיישבות בשטחים פתוחים, אינה תיירות אקולוגית. תיירות אקולוגית היא חדרי אירוח בתוך ערד (ואצל הבדואים). עם כל הבנייה הירוקה, מי שיושב בלב השטח הפתוח מזיק לסביבה הרבה יותר מאשר מי שיושב במגדל דירות בערד. בינתיים הפגיעה מזערית, אבל זה יילך ויחמיר. לא נותר אלא לגלות למטיילים שחושבים שהם מתמזגים עם הטבע: זו לא התמזגות עם המדבר אלא דחיקתו. מי שרוצה להתמזג עם המדבר, שייקח אוהל ושק שינה - ויילך להתמזג.
בלתי פגיע
אני צועד לבד עם המדבר בוואדי כמה מאות מטרים, ובמפער הנחל מציץ הר קנאים. הנחל מתחתר למטה ואני עולה על גדתו הימנית ומטפס בשבילי העזים לנ.ג. 592. פסח גם פה, דגנים קטנים קטנים בינות לאבנים מרססים בירוק עדין את צבעי המדבר החמים. הנוף פה לא שונה באופן מהותי מזה שניבט ממצפה מואב. זה הבידוד, הרוח שבפיית המיימיה, שעושים את ההבדל (לא, אין לי מימייה). מתחתינו בקעת קנאים, ובה מרובע דקלים - 'כפר הנוקדים'. הר קנאים ומצדה, ומשמאל פרוש בלבן המדבר הגדול. העובדה שמדבר יהודה הוא הקטן שבמדבריות העולם לא מפריעה לו להיראות מכאן מאיים, גדול ובלתי פגיע.
אנחנו חוזרים לשביל הכחול, דרך היורדת עד כפר הנוקדים ומסומנת לרכיבת אופניים. שלוש נשים עטופות שחולפות עם שתי בהמות משא ועדר עזים מוסיפות פסטורליה אותנטית למקום. השביל לא בדיוק נשמע להוראות המפה, ובמקום בו הוא פוגש את אותו 'מאהל בדואי' שדובר בו קודם, הוא שובר ימינה ושוב שמאלה. זה לא כל כך חשוב, אלא אם בא לכם לראות את הבולבוסים שמפוזרים שם. גם שם אומרים להקים מתחם תיירות אקולוגי. אין כאן 'שדה' בולבוסים אלא רק שורות בשטח הפתוח. לשנייה ניתן לטעות ולחשוב שבני האדם סידרו אותם כך. שווה לראות לפני שכל מיני אקולוגיים מסדרים אותם מחדש.
במאהל הכאילו בדואי - "משעולי רחף" - יושבת משפחה מבסוטה משוהם מול הנוף. הם מספרים שממש סבבה. קצת מבאס אותם שאין שירותים של ממש, אבל בבוקר מילאו אמבטיה מאולתרת. עוד שניים שלושה מבנים מאולתרים מארחים משפחות עם סמלי הייטק על הזנב של האוטו. הבעלבית, סער כרמלי, מי שנלחם שנים ארוכות על מנת לקבל את חתיכת המדבר הזו, מתגלה כתל אביבי למדי. הוא מזמין לקפה ואנחנו שוקעים בדיון רוחני ואידיאולוגי שאין לו קץ.
עכשיו אני מצטער שלא התחלתי את היום במסלול השני."גב קינה מלא במים", אמר לי רק שעות אחדות קודם לכן דב פוניו, שמרכז את קבוצת 'קשר ערד למדבר'. אפשר לנסוע כמעט עד חרבת עוזה, להשאיר את הרכב במאהל של אבו-מוסא, ומשם זה שעה הליכה. גם זה, אגב, למי שלא עוקב, מסלול שנמצא שם רק בינתיים.
