והעולם שתק: טבח ורצח עם מסביב לגלובוס
מדינת ישראל התייחדה אתמול עם זכר ששת המיליונים שנספו בזוועות השואה. ברחבי העולם מתייחדות אומות אחרות עם זוועות אחרות, שגבו מיליוני קורבנות: רצח העם שבוצע בארמנים, רואנדה, קמבודיה, בסין - וגם רבבות ההרוגים ביוגוסלביה לשעבר
מדינת ישראל ציינה אתמול (ג') את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ברחבי העולם, מיליוני בני אדם מתייחדים מדי יום עם אסונות אחרים שהתרחשו במקומות אחרים, בתקופות אחרות. עבור חלקם, דוגמת הקמבודים והארמנים, מדובר בהיסטוריה כואבת. עבור אחרים, דוגמת תושבי רואנדה, מדובר במציאות יומיומית.
רצח העם הראשון במאה ה-20 התרחש כאשר כמעט שני מיליון ארמנים נטבחו בידי המשטר הטורקי בין השנים 1915-1918. למען האמת ההיסטורית, כבר בסוף המאה ה-19 נטבחו כ-100 אלף כפריים ארמנים בהוראת הסולטן הטורקי, אך הרצח ההמוני נפסק עם נפילת המשטר הסולטני ועלייתה לשלטון של מפלגת הטורקים הצעירים.
טקס לציון 90 שנה לטבח הארמני (צילום: איי.פי)
אך תקוותיהם של הארמנים התבדו כאשר ארמניה עמדה בדרכו של המשטר הטורקי החדש, ששאף להתפשט למזרח. בנוסף, ההתעוררות האיסלאמית בטורקיה כיוונה אף היא את חציה לעבר הארמנים הנוצרים. השנאה לארמנים, שהתחילה בהפגנות רבות ברחבי המדינה, הידרדרה כבר בשנת 1909 לרצח המוני של 30 אלף בני אדם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, החליטו אנשי הטורקים הצעירים כי המלחמה מהווה הזדמנות מצויינת לפתרון "הבעיה הארמנית". בשלב הראשון, החרימו הטורקים את נשקם של הארמנים, בטענה שהם בוגדים בארצם ותומכים ברוסיה הנוצרית. 40 אלף ארמנים ששירתו בצבא הטורקי נשלחו לבצע עבודות פרך ברחבי המדינה ואף שימשו כמגן אנושי בחזית. רבים מהחיילים מתו כתוצאה מהעבודות שהוטלו עליהם. מי ששרדו, נורו למוות בהמוניהם.
לאחר שפקודות מפורשות להשמדת האוכלוסיה הגיעו ישירות ממטה מפלגת הטורקים הצעירים, ב-24 באפריל 1915 התבצע מסע הטיהור הראשון. 300 מבכירי הקהילה הארמנית - פוליטיקאים, מנהיגים דתיים, מחנכים וסופרים, נלקחו מבתיהם, נכלאו, עונו והוצאו להורג בתלייה או בירי. אבל רצח המנהיגים היה רק הסנונית הראשונה. במהרה התבצעו מעצרים המוניים של גברים ארמנים, שהובלו אל מחוץ לכפריהם ונורו למוות בידי שוטרים טורקים וכנופיות מתנדבים.
השלב הבא - תוכנית ההשמדה התמקדה בנשים, בילדים ובזקנים. בהתרעה קצרה במיוחד הורו להם הטורקים לארוז את חפציהם ולהתכונן למסע. הסיבה הרשמית הייתה "העברה לאזור המרוחק מפגעי המלחמה". בפועל הובלו הארמנים לצעדות מוות ארוכות במדבר. מי שכשלו, נורו למוות, הושלכו לתהום, הוטבעו בנהרות או נשרפו חיים. אחרים מתו כתוצאה מהתייבשות ותשישות.
אלה שנותרו בחיים ושבו לכפריהם גילו שבתיהם נתפסו על-ידי טורקים מוסלמים, שהתנחלו בכפרים. גורלם של הילדים שנותרו בחיים לא שפר עליהם. הם נלקחו למשפחות מוסלמיות ואולצו להתכחש לנצרות ולהמיר את דתם, בתהליך ארוך וכואב שכלל גם ברית מילה כמנהג המוסלמים.
במאי 1918 הצבא הטורקי תקף באזור ארמניה בנסיון לכבוש שטחים בקווקז. כ-100 אלף ארמנים, שניקרו בדרכם של הכוחות, נורו למוות. אך הארמנים, שהספיקו לצבור מחדש כמות קטנה של נשק, התנגדו לכוחות הטורקים ובסופו של דבר הצליחו להרחיק את הצבא ולהכריז על הקמת הרפובליקה העצמאית של ארמניה. עד היום מסרבת טורקיה להכיר בטבח הארמנים. סוגיה זו אף עומדת במרכזן של השיחות על צירופה לאיחוד האירופי, שדורש ממנה להכיר רשמית במעשים.
"שמש העמים" הרעיב למוות מליונים
יוסף סטלין, מנהיג ברית המועצות, אחראי לשורת אירועים שהובילה להרעבתם למוות של מיליוני אוקראינים בין השנים 1932-1933. זאת, לאחר שתושבי האזורים הכפריים במקום ביקשו להשתחרר משלטונו.
השליט הסובייטי כפה מכסות ייצוא לא ריאליות על האוקראינים, וכתוצאה מכך מתו ברעב כשבעה מיליון בני אדם, שלמרבה האירוניה התגוררו האזור שכונה עד אז "סל הלחם של אירופה". סטלין גם הרס מאות כנסיות, ורבים הוצאו להורג במסגרת הטיהורים. בכל אלה נהרגו כמחצית מאוכלוסיית הגברים האוקראינים וכרבע מאוכלוסיית הנשים.
"האונס בננקינג"
יפן, אוייבתה הגדולה של ארצות הברית בימי מלחמת העולם השניה, אחראית גם לטבח המוני של סינים בעת כיבוש ננקינג, בין השנים 1937-1938. 300 אלף סינים נרצחו באותה תקופה, כחלק מהמלחמות הארוכות בין סין ליפן.
כאשר 50 אלף החיילים היפנים החמושים צעדו לעיר, הם קיבלו הוראה ברורה: להרוג. משימתם הראשונה הייתה 90 אלף החיילים הסינים, שנכנעו במהרה. עבור היפנים, כניעה נחשבה למעשה של פחדנות. שבויי המלחמה הסינים נחשבו בעיניהם ככאלה שלא ראויים לחיות. החיילים הובלו לפאתי העיר, שם הוצאו להרוג בדרכים אכזריות. בתמונות ששרדו מאותם ימים ניתן לראות חיילים יפנים חוגגים כשבידיהם ראשים כרותים. סינים אחרים נקשרו זה לזה ונורו למוות, חלקם הועלו באש בעודם בחיים.
לאחר שהשמידו את כל שבויי המלחמה, פנו החיילים היפנים לנשות ננקינג. נשים מעל לגיל 70, כמו גם ילדות קטנות להן טרם מלאו שמונה שנים, נגררו על-ידי החיילים ונאנסו באכזריות. יותר מ-20 אלף נשים (חלק מהעדויות מצביעות על 80 אלף) נאנסו ונורו למוות מייד לאחר מכן. אחרות נלקחו כשפחות מין. גם על הנשים ההרות לא חסו היפנים. הן נאנסו ולאחר מכן ביתרו החיילים את בטנן ורצחו את העובר. עדויות מספרות שהחיילים אילצו את הגברים לאנוס את בנותיהם, בנים את אמותיהם, אחים את אחיותיהם, כל זאת לנגד עיני שאר בני המשפחה.
במקביל, השתוללו החיילים הרחובות העיר וירו למוות בעוברי האורח ובמוכרים בחנויות. ההתעללות והרצח נמשכו כששה שבועות ורחובות ננקינג מלאו בדם. אלה שלא נורו למוות בתוך העיר נלקחו לשדות המקיפים אותה, שם אולמו לחפור קברי אחים בטרם נורו למוות. במקרים מסוימים אילצו החיילים את הסינים לקבור את חבריהם בעודם בחיים.
אימת קמבודיה
מנהיג החמר רוג', פול פוט, ניסה להפוך את קמבודיה לחברה חקלאית שיתופית. בפועל הסתיימו נסיונותיו בהוצאה להורג של 2 מיליון מתושבי המדינה בין השנים 1975-1979.
מסע ההרג של פול פוט התחיל בשנת 1975, זמן קצר לאחר שארצות הברית הסיגה את חייליה מוייטנאם הסמוכה. הממשלה הקמבודית התנהלה על כרעי תרנגולת, לא מצליחה לשקם את המדינה מנזקי מלחמת וייטנאם. אנשי החמר רוג', המחתרת הקומוניסטית, ניצלו את המצב ובהנהגתו של פוט צעדו לעיר הבירה, פנום פן, אותה כבשו ב-17 באפריל.
כצעד ראשון בדרך להקמת "אוטופיה חקלאית", פול פוט בודד את קמבודיה מהעולם. הוא גירש את הזרים, סגר את השגרירויות, אסר על סיוע כלכלי או הומניטרי ממדינות העולם. אמצעי התקשורת נסגרו כולם, השימוש בשפות זרות נאסר וכמוהו גם השימוש בדואר, בטלפון או בכסף. כל העסקים במדינה נסגרו, הדת הוצאה אל מחוץ לחוק ומערכות החינוך והבריאות הושבתו.
בשלב השני גירש פוט את תושבי הערים הגדולות לאזורים הכפריים. כ-2 מיליון בני אדם פונו מבתיהם בצעדות ארוכות לעבר הכפר, 20 אלף בני אדם מתו בדרך. אלה ששרדו אולצו לעבוד עבודה חקלאית מפרכת ב"שדות ההרג של פול פוט". רבים מהם מתו כתוצאה מתשישות, מחלות ובעיקר מרעב - לאחר שהוקצבה להם מנת מזון זעומה של 90 גרם אורז ליום.
לאחר מכן התפנו אנשי המשטר החדש להרג שיטתי של כל אלה שנחשבו לאויבים - חיילים לשעבר, מורים, שוטרים ואנשי דת. כל אלה, על בני משפחותיהם, נורו למוות או נרצחו במכות גרזן. חשודים בהתנגדות למשטר נורו למוות במקום או נלקחו לכלא בטול-סלנג, שם עונו למוות. אנשי המיעוטים האתניים - ויטנאמים, סינים ומוסלמים - הוצאו להורג.
"האוטופיה החקלאית" באה אל סופה ב-25 בדצמבר 1978, כאשר צבא וייטנאם פלש לקמבודיה ומוטט את משטר החמר רוג'. ב-7 בינואר 1979 נפלה פנום פן ובקמבודיה כוננה ממשלת בובות, שנשענה על מתנגדי המשטר.
שדות הקטל של רואנדה
800 אלף בני אדם נטבחו ברואנדה בשנת 1994, במסגרת מלחמת שבטים אכזרית ששורשיה טמונים כבר במאה ה-14, אז הגיעו למדינה בני שבט הטוטסי והתיישבו בצד תושבי המקום, בני הטווה וההוטו. במאה ה-16 הוקמה ברואנדה ובשכנתה אורונדי ממלכה בהנהגתו של שבט הטוטסי, שהיה מיעוט באיזור, אך הצליח להשתלט ולשעבד את בני השבטים האחרים.
שבט הטוטסי, רואנדה (צילום: איי.פי)
ב-1890 נכלל האזור במושבה הגרמנית אפריקה המזרחית, שמרכזה היה בטנגנייקה (טנזניה של היום). ב-1916 כבשו אותו הבלגים ששלטו אז בקונגו. אחרי מלחמת העולם השנייה מסר חבר הלאומים לבלגיה את המנדט על המקום, שנקרא אז רואנדה-אורונדי, והיא הוסיפה להחזיק בו גם לאחר מלחמת העולם השנייה בתור שטח נאמנות מטעם האו"ם.
ב-1959 החלה התקוממות של שבט ההוטו נגד השלטון המפלה של בני הטוטסי. המלך ברח מהמדינה, וכ-200 אלף מבני הטוטסי גורשו. בחירות שהתקיימו ב-1961, עדיין בחסות בלגיה, העלו לשלטון את בני ההוטו. ב-1962 קיבלה רואנדה-אורונדי עצמאות ונחלקה לשתי מדינות רואנדה ובורונדי. התנועה הדמוקרטית הרפובליקנית של בני ההוטו זכתה בבחירות ב-1965 וב-1969, וגרגואר קאיבנדה הפך לנשיא.
ב-1963, בעקבות נסיונות השתלטות של קבוצות מורדים-גולים משבט הטוטסי, טבחו בני ההוטו בטוטסי, רצחו עשרות אלפים וגרמו לבריחתם של כמיליון מבני הטוטסי למדינות שכנות. ב-1975 הודח הנשיא בהפיכה צבאית, והגנרל ז'יוונל הביארימנה השתלט על המדינה. הביארימנה היה בן שבט ההוטו, אך מוצאו מצפון המדינה לעומת קאיבנדה שהיה דרומי.
פלישת אנשי החזית הפטריוטית של רואנדה (RPF) משטח אוגנדה לתוך המדינה ב-1991, חזית שרוב אנשיה בני הטוטסי והאחרים בני הוטו מתונים, נתנה את הסימן לתחילת מלחמת האזרחים ורצח העם שיתרחש בשנים שלאחר מכן.
ב-1993 חתם הנשיא על חוזה לשלטון משותף עם בני הטוטסי, בנסיון לסיים את מלחמת האזרחים. באפריל 1994 נהרגו נשיאי רואנדה ובורונדי (שניהם בני הוטו) כאשר מטוסם הופל סמוך לבירה קיגאלי. לא ברור עד היום מי אחראי למעשה, אך בעקבותיו החל רצח העם של בני הטוטסי ברואנדה. כמיליון בני שבט הטוטסי ובני הוטו מתונים נטבחו בחודשים שלאחר מכן. החזית הפטריוטית של רואנדה (בני טוטסי) השתלטה על המדינה, תוך לחימה ומעשי רצח בלתי פוסקים.
בשלב זה נוצרה בריחה המונית של בני הוטו לעבר המדינות השכנות, בהן גם זאיר. בגבול בין שתי המדינות נאספו מחנות פליטים עצומים, שם מתו אלפים ברעב ובמחלות. בני הוטו, שברחו לקונגו, תקפו שם בני טוטסי והרציחות התפשטו גם למדינה השכנה.
החזית הפטריוטית של רואנדה, יחד עם כוחות מאוגנדה, סייעה ב-1997 בהדחתו של נשיא זאיר, מובוטו ססה סקו . לורנס קבילה מונה לנשיא זאיר ושינה את שם המדינה ל"הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו". מאוחר יותר שינתה רואנדה את עמדתה, ותקפה גם את הנשיא החדש.
גם כיום, המתיחות האתנית ברואנדה עדיין לא באה לידי פתרון. האלימות במדינה נמשכת, בעיקר אנשי המיליציות הקיצוניות של שבט ההוטו, התוקפים מהמדינות השכנות בתוך רואנדה. ב-1995 הקים האו"ם בית משפט מיוחד שידון בפשעי המלחמה שבוצעו ברואנדה, וגם בתי משפט בתוך המדינה עצמה מעמידים לדין אלפי אנשים המואשמים בהשתתפות ברצח-העם.
הטרגדיה של יוגוסלביה
היריבות בין הפלגים האתניים השונים ביוגוסלביה לשעבר הובילה לרציחתם של 200, אלף בני אדם, במלחמה שאותותיה עדיין ניכרים באולמות הדיונים של בית המשפט הבינלאומי בהאג. מלחמת האזרחים במדינה פרצה באפריל 1992, זמן קצר לאחר שצלפים סרבים פתחו באש ממלון הולידיי אין בסרייבו על אזרחים לא-חמושים, שהפגינו למען השלום. הסרבים החלו לכבוש שטחים, בעזרתם של חיילי הצבא הפדרלי היוגוסלבי לשעבר. ב-5 באפריל הושמה סרייבו במצור ומיד לאחר מכן החל חיל התותחנים הסרבי להפגיז.
קרואטיה. אלפי הרוגים (צילום: אי.פי.איי)
הסרבים החלו בתהליך של 'טיהור אתני', כשהם מגרשים את האוכלוסייה המוסלמית מצפון בוסניה וממזרחה, במטרה ליצור מסדרון בן 300 ק"מ בין האזורים המיושבים על-ידי סרבים במערב בוסניה לבין סרביה עצמה. כפרים הותקפו, נבזזו ובמקרים רבים הוחרבו, כדי למנוע מתושביהם לשוב אליהם. כל מי שסרב לעזוב, נרצח. עם סיום המלחמה התברר שכל אחד מהצדדים השתמש באותה טקטיקה זוועתית למטרותיו הוא.
ביוני 1992 הוקמה במוסטאר 'הקהילה הקרואטית של בוסניה-הרצגובינה', ובנובמבר פרצו קרבות עזים בין הקרואטים למוסלמים, לאחר שנשיאי יוגוסלביה וקרואטיה הסכימו על חלוקת בוסניה בינם לבין עצמם. המצור שערכו הקרואטים על הרובע המוסלמי במוסטאר זכה לפרסום מצומצם בהרבה מהמצור על סרייבו.
הרוגים במלחמות יוגוסלביה (צילום: רויטרס)
באוגוסט 1992 התירה מועצת הביטחון של האו"ם שימוש בכוח כדי להעביר סיוע הומניטרי, ובנובמבר נשלחו 6,000 חיילי או"ם לבוסניה-הרצגובינה, כדי להגן על משלוחי הסיוע. חוסר האונים שלהם בא לידי ביטוי דרמטי בינואר 1993, כאשר סגן ראש הממשלה של בוסניה-הרצגובינה נגרר מתוך רכב או"ם משוריין, בנקודת ביקורת סרבית, ונרצח לנגד עיניהם של חיילי חיל השלום הצרפתים.
באמצע 1993, לקראת השלמתו של ה'טיהור האתני' שערכו הסרבים, החלו באו"ם דיונים בדבר הקמתם של 'אזורים מוגנים' עבור המוסלמים. אחד האזורים הללו היה העיירה סרברניצה, ששמה נודע לשמצה מאוחר יותר, בשנת 1995, כמקום שבו טבחו הסרבים 6000 גברים מוסלמיים מקומיים, שנתלשו מתוך 'אזור הביטחון' והושלכו אל תוך קברי אחים המוניים, מבלי שהאו"ם משמיע ולו ציוץ קטן. רק לאחר שהפגזה סרבית על שוק הומה בסרייבו גבתה את חייהם של עוד 68 אזרחים ופצעה 200 איש נוספים, החליטו סוף סוף באו"ם להפסיק לשחק בכאילו ולהתחיל לממש את איומיהם על הסרבים.
באוגוסט 1995 הציע הנשיא קלינטון תוכנית שלום. בוועידה בין הצדדים, שנערכה בדייטון, אוהיו, ארצות הברית, בנובמבר 1995, נכתבה טיוטת הסכם לפיה ישמרו גבולות המדינה מלפני המלחמה, אבל היא תחולק לשתי ישויות נפרדות, הפדרציה המוסלמית-קרואטית של בוסניה והרצגובינה והרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה, שנקראה רפובליקה סרפסקה. לאחר החתימה על ההסכם, נסוגו כוחותיהם של הבוסנים, הסרבים והקרואטים אל הגבולות המוסכמים, וכוחות נאט"ו הוצבו ביניהם.
כ-34,000 חיילי נאט"ו מוצבים עדיין בבוסניה-הרצגובינה, ונוכחות אזרחית גדולה עומלת על שיקומה ואיחודה של המדינה מחדש. אומנם הושגה התקדמות משמעותית מאז החתימה על הסכם השלום, אבל המתח הרב באזור נותר בעינו.
