המציאות ע"פ קסטל-בלום
"טקסטיל" הוא מסע לשוני מצחיק ומסוייט אל לבה של הבנאליה הישראלית. אריאנה מלמד על הרומן הכי ריאליסטי של אורלי קסטל-בלום, גם כשהגיבורים שלו נראים לפעמים כמו חייזרים
לבהט מקפיי, חוקרת עכבישים נוירוטית במיוחד, ישראלית לשעבר ורבנית רפורמית בעתיד, היו פעם הורים שגרו ברמת-אביב-הירוקה והתמחו ביוגה. אורלי קסטל-בלום מספרת עליהם כך: "בני הזוג סגל היו הראשונים בארץ שאמרו: ' אני מדבר ממקום של...'. הם אלה שהמציאו את תרבות ה'מקום' בשפה העברית...כל מיני דברים מופשטים הפכו למקומות. היו מקום של כאב, מקום של בדידות ותסכול, מקום של רוצה-לעזור, מקום של חמלה, וכדומה. הם היו הראשונים שהבחינו שמי שמדבר ממקום של כעס אינו יכול לדבר עם מישהו שמדבר ממקום של קבלה. השרשת הביטוי הזה עזרה בעקיפין למאות פסיכולוגים ברחבי המדינה לתקשר עם מטופליהם, וגם להיפך. שום גמול לא נתנו המדינה או האקדמיה ללשון לזוג סגל, אבל הם היו שלווים וזה לא הזיז להם. חלומם, שבא ממקום של חלומות-בהקיץ, היה כמובן לנסוע להודו לשנים רבות ככל האפשר, ושם ללמוד ולהאריך ימים עד תשעים ומשהו".
"טקסטיל" מאת אורלי קסטל-בלום. הוצאת הספריה החדשה, 220 עמודים. "טקסטיל" הוא מסע לשוני וירטואוזי, מצחיק ומבעית אל לב הבנאליה הישראלית, בגרסת העשירון העליון. כל אחת מן הדמויות שמתרוצצות בתוכו בחוסר מנוחה ובאי-נחת סובלת מצבר של נוירוזות שהיו מפרנסות בכבוד כמה וכמה מטפלים, מפני שלאף אחת מהן אין יכולת ממשית לחוות את העולם סביבן, ואת עצמן בתוכו, אלא כאוסף של קלישאות: לפעמים, הדרך הטובה ביותר לפרק קלישאה ולבנות ממנה אי קטן של משמעות היא פשוט להנכיח אותה במלוא עוצמתה בחייה של דמות, ואת זה אורלי קסטל בלום עושה טוב יותר מכל סופר ישראלי אחר.
תל-אביב כשדה סמנטי
העוגן הטריטוריאלי של הסיפור הוא בית חסר-ייחוד בשכונה שמכורה להווה ומכחישה את העבר, וגם את מה שמצוי סביבה. תל-ברוך-צפון, פיסת נדל"ן שהפכה נחשקת בזכות יכולתם של הוגיה להתעלם מכך שבעצם מדובר בקרית-שאול-דרום, הופכת ב"טקסטיל" למיקרוקוסמוס מסוייט של עיצוב עדכני מרובה חפצים ופתרונות רדי-מייד שאמורים לסייע לגיבורים להתמודד עם חרדת המוות שלהם עצמם. זה לא עוזר: מישהו מוכרח למות. משהו מוכרח להיפרם במארג ההכחשות, ההדחקות והאמונות חסרות השחר של הדמויות.
קחו למשל את מנדי גרובר, אשה בגיל העמידה שמתמכרת לנרקוטיקה ולניתוחים פלסטיים, אותה נפגוש לראשונה ערב ניתוח השתלת שכמות. אמה הנחילה לה מפעל פיג'מות שתוצרתו נטולת השעטנז משווקת לשוק החרדי בלבד, וגם את האמונה העיוורת במכונות תפירה ידניות מתוצרת זינגר. הצרה הגדולה היא, שמציאות חייה של מנדי מזמנת לה בין היתר חרדה נוראית, יום יומית, לגורלו של בנה דעאל, צלף מצטיין ומכונת הרג משוכללת. כדי לשכך אותה, היא מתמסרת לכירורגים, כלומר – ליכולת להימחק, להיעלם בענני נרקוזה ולא לחוות עוד דבר, לפחות לשעות אחדות.
גם דעאל עצמו מתמכר, ודווקא לספרות קלאסית ומשובחת, שהופכת לנרקוטיקה הפרטית שלו, לאפשרות לחרוג מגבולות התודעה הממוקדת במטרה בקריאה בו זמנית של כמה ספרים. אחותו הגדולה לירית, מש"קית נפגעים לשעבר וחברה אפאתית בעדות השאנטי האקולוגי בהווה, בוחרת בפתרונות פשוטים יותר: גיהוץ כרטיס אשראי, רביצה בג'קוזי ופנטזיות מאוד לא ממוקדות על עתיד שיש בו גם מתפרות בסין וגם כותנה אורגנית להמונים.
אביהם של דעאל ולירית ובעלה של מנדי הוא הממציא הנודע עירד גרובר, שזכה בפרס ישראל בזכות המדרגות הנעות הלולייניות שהמציא, ובפתח הדברים הוא שוקד על פיתוח מדי-מגן משוכללים, מזור לכל טרור, שיהיו עשויים ממארג של קורי עכבישים עמידים במיוחד: במשבר יצירתי הוא מגיע אל בהט מקפיי בה פתחנו כאן, ומתגלה כאוסף מרהיב של סימפטומים פסיכופתולוגיים שאפילו מטפל שבא ממקום של הבנה היה מביע כלפיהם קצת שאט נפש.
החבורה הזאת מגובה בדמויות-משנה תלושות והזויות לא פחות, כל אחד מכור בדרכו למשככי-מציאות, למוחקי-תודעה ולמרגיענים – בדמות חפצים, בדמות עולם לשוני סגור ומונו-מאני, שקסטל בלום בונה בכל פעם מתוך "ליווי" של הדמות בשפתה שלה. מובן שהשפות משיקות זו לזו רק בשוליים, אפשרות ההידברות לא קיימת בכלל, וכל אחת מן הדמויות נידונה לשכון בבועה פרטית משלה, עד שזו תתפוצץ. לא נורא: תמיד אפשר להחליף אותה בבועה אחרת, מצוטטת מלשון הרדי-מייד של העיתונות, של תורת הקבלה להמונים, של השמאל הרדיקלי. הלשונות הללו מצטיינות ביכולת להפוך כל רעיון לחפץ, כל מכאוב לאפשרות של ניצול, כל נגיעה בחיי הזולת לאי-הבנה מוחלטת.
אימתו של העולם הסובב את הבועות מתגלה לנפשות הפועלות כשהן מאפשרות לעצמן חרך-הצצה אל מעבר לנרקיסיזם הבעייתי שלהן, אבל מה שהן רואות שם – טרור עולמי, שואות אקולוגיות, חוסר בטחון כלכלי ממש מעבר לאופק, אובדן של תהילתן הרגעית אם היתה להן כזו – כל כך מפחיד, עד שההתבצרות בבועה הופכת לצורך שאפילו הקורא הספקן, זה שילווה את הדמויות בפרצי צחוק, מוכרח להודות – ממקום של אמפתיה – שפשוט אי אפשר אחרת.
"טקסטיל" הוא מלאכת שזירה של מוטיבים שמוכרים לאוהביה של אורלי קסטל בלום מספרים קודמים. במידה מסויימת, זהו צד-התפר של "חלקים אנושיים" ללא אימת המגיפה. את עוצמת הכאב האימהי, שב"דולי סיטי" התחברה לצורך להטיל מום בבשר החי של ילד, תפגשו גם כאן, כשהצורך הזה מופנה הפעם אל גופה של האם. הטריטוריה הפיזית אף היא מוכרת: הכרך התל-אביבי כשדה סמנטי מסוייט מלווה את הכתיבה שלה מראשיתה, כמו גם ההיקסמות מזרועות הבטחון ומן השררה והחיבור הפראי, משולח הרסן והמקורי שלה בין כל אלה לבין צעצועים מחשבתיים מתחום הפנטזיה.
מדרגות נעות לולייניות או ג'ירפות מנונסות, אוכלי-תסריטים או בולעי-מרגיענים, גם ב"טקסטיל" תמצאו שהמרחק בין החייזר המושלם לבין השכן ממול מתקצר עד מאוד באמצעות העיצוב הלשוני הייחודי של קסטל-בלום. אוהביה של קסטל-בלום, שהולכים ומתרבים עם השנים, יגלו ש"טקסטיל" הוא הרומן הכי ריאליסטי שיצא תחת ידה עד כה. מי שלא קרא, מוזמן להתחיל כאן ולעשות את דרכו מ"טקסטיל" אל פנטזיות פרועות יותר. אלה גם אלה ימצאו ב"טקסטיל" חוטי-מחשבה מתוך הסיוטים האוניברסליים של בן המערב, שהם גם הסיוטים הפרטיים של כל אחד.
הסיוטים הפרטיים של כל אחד
עטיפת הספר
מומלצים
