משפחתי וחיות

לא לשימוש עלמה ספר ספרים (צילום: דן לב)

נוניה בת 19

איך חולפת לה תהילת עולם: 24 שנים חלפו מאז יצא לאור "גיא אוני", ופאניה סילס, אותה נערה פראית שהאכילה ילדות כפר-סבאיות ברומנטיקה ובאידיאולוגיה, עושה קאמבק בתור אמא קרצייה ב"חוות העלמות". אין מה לומר, לפעמים לא יפה להתבגר. בכל מקרה, פאניה היא רק דמות משנה ברומן החדש של שולמית לפיד, שאמנם נושא שם עצמאי אבל מתפקד בעיקר כ"גיא אוני: הסיקוול", ומתרחש לא הרבה אחרי.

את נס המרד נושאת כעת נוניה, הבת של, שבועטת בכלוב האבן שבנתה לה אמה בראש פינה ורוצה למצוא את גורלה בחוות העלמות שהקימה חנה מייזל בכינרת. ונוניה זאת, כולה בת 19 וכבר יודעת מה טוב לה: היא רוצה להיות איכרה, חלוצה, אחת שמסתפקת במועט ועובדת קשה והופכת רגב-רגב בגשם ובשמש בלי לחשוב על פיגמנטציה ומניקור ומה שזה עושה לה לשיער. חוץ מזה נוניה גם יפה וגבוהה וחסונה ואוהבת אדם וכזאת נשמה שאת פשוט לא מאמינה איך אלוהים ברא יצור כל כך מושלם כמותה, ולך השאיר רק 1.62 מ' של ביצ'יות ורחמים עצמיים.

את הפלא הזה עוטפת לפיד בהיסטוריה ארצישראלית טרום תקופת המנדט, כולל ניים-דרופינג עצבני של אבות היישוב וכמות מכובדת של ציוניזם, פמיניזם, קיבוציזם וניג'וסיזם. רק מה, עם אמונה נטו לא בונים מדינה או הופכים לרב מכר - ולכן הדילמה הגדולה של היצירה היא איפה לעזאזל נוניה מוצאת אהבה כשאין אף פיק-אפ ראוי בסביבה. כן, גם פה בארץ חמדת אבות בלי זוגיות את חצי בנאדם.

"חוות העלמות" הוא משהו בין חובת קריאה ממלכתית טרחנית לרומן רומנטי יבש שאפילו לא מצ'פר את הקוראות שלו בתיאורי סקס עסיסיים. בגדול מה שיש בו זה עוד סיפור התבגרות על אחת, יפיופה בת 19, שמרגישה שהיא יודעת לבד ורוצה כמו הגדולים ושאמא תפסיק להציק ותיתן לה ספייס. יש לי חשד שאם היא היתה בת זמננו, כל המרד הזה היה מסתכם בחבר ערבי.

"חוות העלמות", שולמית לפיד, כתר

נורה בת פסיכי

לא לשימוש עלמה ספר ספרים (צילום: דן לב)

ראו זה פלא: ללא אדמת טרשים ושם הרי גולן, ובלי אידיאולוגיה מגויסת בשירות האהבהבים, כתבה לאה גולדברג את "והוא האור" וטמנה ברומן היפהפה הזה סיפור התבגרות, כיסופי מולדת ושאלות של גילוי עצמי.

הרומן מ-1946, היחיד שכתבה גולדברג, מציג את סיפורה של נורה קריגר - נערה יהודייה באירופה של שנות ה-30 שמגיעה ממקום מושבה בברלין לחופשת קיץ בבית הוריה שבליטא. להפתעתה מגלה נורה כי בזמן שישבה על התחת וחרשה באוניברסיטה, אמא שלה חתכה סופית עם אביה חולה הנפש. עכשיו, אבא מטורלל זה תיק רציני, ונורה צריכה ללמוד איך חיים עם אבא נוכח-נפקד, אבל בעיקר היא צריכה לוודא שהשגעת הזאת היא לא עסק ביש תורשתי.

כפיצוי על היעדר האב הביולוגי נוחת בחיים של נורה חבר ותיק של ההורים שמחליט להגיע לביקור פתע מארצות הברית. אז בשביל הפרוידיאניות נורה מפתחת קראש על הדוד מאמריקה, ומדמה אותו לאב ולאהוב עד לרגע השיא, שבו מתברר כי הדמיון חורג מגבולות הנסבל. לצד אלה מיטלטלת נורה הצעירה, המשכילה והמתבוללת בין דילמות של זהות - היא נחרדת מצחנת הגפילטע, אבל חשה ביהדותה; היא רוצה להיות בת העולם הגדול, אך נגועה בציונות. ומסביב לכל הקלחת הזאת רוחשת אירופה שאך השכימה מאימת מלחמת העולם הראשונה וכבר מצויה על סיפה של השנייה.

נורה מחפשת את עצמה, אבל בורחת בבהלה ממה שהיא כבר יודעת. היא רוצה באהבת אישה לגבר, ובתוך זה עדיין חיה כמיהות ילדיות. מרגישה את עבותות המוות, ומשננת כמה בעצם טוב להיות בחיים. היא בת עשרים ובבלבלה, ובינינו, אני קצת מקנאה בה על זה.

. הקונפליקטים שגולדברג מציבה לנגד הגיבורה האינטליגנטית שלה הם אמנם בני התקופה, אבל היי, מי אני ומה אני ומאיפה באתי ולאן אני הולכת הן שאלות שתוקפן לא פג לעולם.

"והוא האור", לאה גולדברג, הספריה החדשה

אדוארד בן חריימה

לא לשימוש עלמה ספר ספרים (צילום: דן לב)

אדוארד בלום, גיבור "סיפורי דגים", בסך הכל רוצה להיות אדם דגול. אחד שיזכרו. משהו בין הברון רוטשילד לסופרמן, אבל עם תודעת שירות של ליצן חצר. בשביל זה הוא מסתובב רוב ימיו בעולם, ומשאיר את אשתו ובנו להגשים את החלום הבורגני בלעדיו באיזה חור באלבמה. בשובו ממסעותיו הוא בורא באוזני הבן סיפורים על עולם פנטסטי שבו הוא, אבא, מתנהל כישות גדולה מהחיים. אבל איזה דיאלוג אפשר לבסס רק על מעשיות של ענקים, מכשפות, נימפות ועיירות נסתרות? וכמה אבא נשאר מאחד שאף פעם לא היה בבית?

כשהוא שרוע באפיסת כוחות על ערש דווי, תופס אותו הבן ויליאם לשיחה צפופה: הוא רוצה סוף סוף לשמוע את האמת מאחורי סיפורי הבדיה שריצפו את חייו. אבל שלא תבינו לא נכון, ויליאם הוא לא כזה טיפוס חמוצי, ובטח לא בא לעשות פה שיעורי בית בפסיכולוגיה. הוא בסך הכל בן אוהב שרוצה להכיר מקרוב את אבא שלו.

רק שלאבא אין שום דבר חדש להציע. מאחורי האגדות הצבעוניות לא מסתתר איזה סוכן נוסע של מברשות שיניים בחליפת קורדורוי חומה מהכלבו; גם כשהוא גוסס, אד בלום הוא כוכב נוצץ בשמיים האפורים של הקיום - ושהמציאות לא תבלבל לו במוח. מה שיש לו להשאיר לבן שלו זה רק את הידיעה הזאת, וזה באמת לא משנה אם היא מבוססת על סיפור חיים אמיתי. כי בעצם, מה זה בכלל אמיתי? הרי כל נודניק יודע שמספיק שהוא יגיד מיליון פעמים שהוא גאון, מישהו בסוף גם יקנה את זה.

אבל בואו נניח את שיחת "יחסינו לאן" בצד, כי "סיפורי דגים" הוא לא בדיוק ספר שצולל לעומק. בסופו של דבר מדובר ביצירה חביבה, שמלטפת ברכות את כל הבלגן הזה של יחסי אב-בן, וטווה סביבם אסופת מעשיות קצרצרות פנטסטיות לחובבי הז'אנר. אם כי חייבים להודות שיש משהו דהוי בצבעוניות של האירועים - אולי בגלל התרגום לעברית, אולי בגלל הגירסה הקולנועית המרהיבה של טים ברטון. כך או כך, "סיפורי דגים" הוא מהספרים האלה שנשארים על יד. את יודעת, איפשהו בין הספרים שתקראי אחרי שתנקי את הבית לאלה שאת מתכננת לקחת איתך לסיני.

"סיפורי דגים", דניאל ואלאס, מאנגלית: יצהר ורדי, זמורה ביתן

קמרגו בן זונה

לאחרונה מלווה אותי פחד עמום שאיזה סוטה יתנפל עלי בחדר המדרגות, אבל מאז שקראתי את "מעוף המלכה" נראה לי שמצאתי את החבר המשוכלל שלו והתחלתי לשקשק באמת. מה זה אומר בדיוק אני לא אפרט בשביל לא להרוס את הסוף, אבל מילה שלי: זה לא סימפטי.

האירוע המיני המסויט המרומז הזה מתרחש ביצירה של הארגנטיני תומס אלוי מרטינס, שרצה לכתוב רומן פסיכולוגי מותח ובמקום זה יצאה לו דרמה רומנטית שטוחה-אך-כתובה-לא-רע. בלב היצירה ניצב ג.מ קמרגו, עורך עריץ בעיתון מרכזי בבואנוס איירס ובעל אישיות מפוצלת במובן הכי עממי של המונח: מצד אחד הוא מנהל מעל דפי העיתון קרב חסר פשרות נגד השלטון המושחת, מהצד השני הוא לא מהסס לרמוס ולדרוס ולבעול ולמעול, כל עוד זה משרת את האינטרסים שלו.

אם לא די בזה, אז קמרגו הוא גם מטורף וחרמן מזדקן שחם על התחת של אחת העובדות המוכשרות שלו וממש לא מעריך את הבחירות הרומנטיות שלה. כשהיא עושה לו נעים הוא מרומם אותה לדרגת מלכה, וכשהיא רוצה עצמאות הוא מראה לה מאיפה משתין הדג. או, אם לנסח את זה כמו שמניאקים שחושבים שהם אלוהים אוהבים, אני עשיתי אותך ואני יכול גם לפרק לך הצורה בחזרה. אבל קמרגו, כמו כל אל זועם ונוקם, הוא בסך הכל קורבן לאמא מזניחה שאף פעם לא נתנה לו חיבוקי והתאיידה מחייו כשהיה ילד. מאז הוא תר אחרי דמות הרפאים שלה ברחובות העיר, בנשים שהוא משכן בחייו, והכי מכולן באותה עיתונאית מסכנה.

הרעיון שמצוי בבסיס הדברים הוא שלכל אחד יש כפיל, תאום רע, שיוצא בקרב אגרופים מול החצי הטוב שלו - ומנצח. נשמע עמוק? ובכן, לא ממש. מרטינס פשוט שופך מול הפרצוף את כל ההקשרים הפסיכולוגיים, מאיר בזרקורים את החיבורים המטאפוריים, קושר בקשר גדול את כל התסבוכות וגומר בקול גדול.

"מעוף המלכה", תומס אלוי מרטינס, מספרדית: אורי פרויס, הספריה החדשה