הצהוב עולה - המדינה יורדת מהפסים

כעת, לאחר ההפסד בגמר היורוליג, אפשר לבחון בשקט יחסי את התופעה הישראלית היחודית הזאת שנקראת מכבי-מאניה. מהמדינה הקטנטונת הזאת קמו 12 אלף איש והוציאו ממיטב כספם וזמנם על מנת לצפות במכבי בפראג, לעומת כ-3,000 רוסים בלבד שרצו להשתגע באופן דומה, אף שמדובר במדינה ענקית בת כ-160 מיליון תושבים והקרובה יחסית לצ'כיה. לחצי-הגמר הגיעו בקושי אלף ספרדים, אל מול כעשרת אלפים ישראלים רועשים וגועשים. על הרחובות השוממים כאן בארץ בעת שידור המשחקים אין מה להכביר במילים, וכך גם ביחס לעשרות ומאות האלפים היוצאים לצהול ברחובות לאחר הניצחון (שהפעם לא הושג).

מה גורם לפרץ הפטריוטיות הזה מול קבוצת כדורסל, שאינה אפילו נבחרת המדינה, והמאוישת ברובה המוחלט בשכירי חרב זרים? השאלה מתעצמת שבעתיים לנוכח האדישות המוחלטת וחוסר היכולת להוציא את הישראלי הממוצע מכורסתו למעורבות חברתית או פוליטית מכל סוג שהוא. הבחירות האחרונות וחוסר העניין הבולט של הציבור בהן הם עדות אחת מני רבות לאדישות זאת. למרות החשיבות העצומה של הנושאים הקיומיים שעמדו על הפרק, הציבור נותר אדיש לחלוטין ונמנע מלצאת מביתו או לפעול בדרך כלשהי למען הדרך הפוליטית בה הוא מאמין.

תופעת מכבי-מאניה ותופעת הישראלי הרובץ מול הטלוויזיה (לרוב הוא בוהה בערוץ 2) ולא עושה דבר - אלו שני צדדים של אותו הילך רוח תרבותי. זה, המכונה לעתים אסקפיזם, או בלשונו של ישעיהו "אכול ושתה כי מחר נמות", הופך את החיים לטלנובלה אחת גדולה, בה המופע של מכבי בפראג אינו אלא המשכה של הטלוויזיה במציאות, ככל שאר תוכניות הריאליטי. אכן, למשחק יש ניחוח לאומי עקב היות הקבוצה מייצגת את המדינה בצורה מסוימת. אולם גם הלאומיות הזאת היא חלק מעולם מושגים דמיוני, זמני ומנותק לחלוטין מהמציאות הלא פשוטה אך האמיתית, איתה אנו אמורים להתמודד.

זהו תהליך מתקדם של בריחה מהבעיות הלאומיות הגדולות, אל החיק החמים של האשליה והזיוף של כאן ועכשיו. על רקע זה ברור שקשה מאוד יהיה להוציא את מר ישראלי להפגנה בעד או נגד כל נושא בעל חשיבות - החל בפערים החברתיים וכלה בהתנחלויות או במצב החור באוזון. להפגנות כאלו יתייצבו לרוב מתי מעט, הנתפשים יותר ויותר כתמהונים ומוזרים. הילך רוח זה מצליח לעקר ולנטרל מהדיון הציבורי כל ראייה בוגרת של המציאות - סיבה ותוצאה, נאמנות, ערכים, בדיקה וחקירה. מצבן הרע של המפלגות האידיאולוגיות המובהקות כמרצ והאיחוד הלאומי הוא עדות כאובה לכך; תופעת "קדימה" היא עוד דוגמה מובהקת.

הישראלי הממוצע רוצה שיקרה משהו עם הבעיות הכואבות שלו מול הפלסטינים, לכן ניתן למכור לו בקלות מפחידה

"התנתקות" ו"התכנסות" - כשלא ממש חשוב מה כל זה אומר, האם זה בכלל טוב או רע, ומה בעצם יצא לנו מהמהלך של הקיץ האחרון. אופורטוניסטים מובהקים כמו אוריאל רייכמן, המוכנים להיכנס לחיים הפוליטיים אך ורק אם יובטח להם תפקיד שר - מתקבלים בשוויון נפש מוחלט, כי בעצם הכל כאן הצגה, ואחריה מחליפים ערוץ או קופצים לגמר בפראג.

האם כל הטסים לפראג וכל האוהדים הצהובים הם כאלה? ודאי שלא. אולם ברור כי מי שמנסה להבין את התופעה היחודיות הזאת, של קבוצה שיש לה מדינה - לא יכול להסתפק רק באהדה לקבוצה האהובה; יש כאן הקשרים תרבותיים וחברתיים רחבים יותר. 40% מילדי ישראל צופים בטלוויזיה במשך יותר מארבע שעות מדי יום - יותר ממקביליהם בכל מדינה אחרת בעולם, לפי מחקר השוואתי ממרס 2004. הילדים הללו, המשקפים תרבות ואורח חיים של הוריהם ושל החברה כולה, ימשיכו בבגרותם "לחיות בסרט" בעוצמה רבה עוד יותר, על כל ההשלכות הכרוכות בכך ביחס לתרומתם לקהילה, למעורבות הפוליטית שלהם ולאיכות החיים הדמוקרטית והערכית בישראל. דבר אחד בטוח: בשביל מכבי, הם ימשיכו ללכת עד קצה העולם.