במציאות הפוליטית הישראלית של היום, נהוג יותר ויותר להתייחס לגישות פוליטיות הפוסלות את נסיגת ישראל משטחים שנותרו בידיה מעבר לקו הירוק, כ"בלתי מציאותיות". אולם לאור אי-ההצלחה הבולטת של הגישה החלופית - זו המחייבת נסיגה מהשטחים הללו - מן הראוי לשאול: מתי ניתן לכנות - או ליתר דיוק, להכתים - גישה מסוימת כ"בלתי מציאותית"?
הדעת נותנת שיש לעשות כך לאחר שניסיונות רבים ליישמה נחלו כישלון צורב. והרי זה בדיוק אשר אירע במשך עשור וחצי כמעט של הרג והרס, עם מדיניות המנוסה של אוסלו ונגזרותיה הקיצוניות יותר - כולל ה"התנתקות", שלא השיגה דבר למעט החרפת הקסאמים, הגברת המוטיבציה להמשך הטרור, ניצחון החמאס, החמרה בהברחות הנשק לפאתי הנגב, כניסת אל-קעידה לשטחים ועוד שורה ארוכה של נזקים.
נוכח הכישלונות החוזרים ונשנים הללו; נוכח אלפי קורבנות השווא בנפש ובגוף, שזכו לכינוי הציני "קורבנות שלום"; נוכח התגברות הגורמים הפונדמנטליסטיים בקרב הפלסטינים ודחיקת ה"מתונים" - דרושה מנת-יתר של אטימות ועזות מצח כדי לדבוק בטיעון שיש מרכיב "מציאותי", מפוכח ונאור במדיניות הזו, שפירושה הקמת מעוז של איסלאם רדיקאלי הנושק לערי השפלה, שולט על מסלולי נתב"ג, משתרע מאות מטרים מכביש חוצה-ישראל ויושב על מקורות מים חיוניים.
כאשר כל ויתור ישראלי מגביר את הקנאות ערבית; כשכל מחווה אינה מביאה לשובע אלא לעוד תאבון - צריך להיות עיוור או
כסיל כדי לא להבין שאם העם היהודי לא יתבע שליטה בכל מולדתו, הוא יאבד את השליטה בכולה. כל ניסיון להתעלם או להעלים מסקנה זו, הוא ההתגלמות של היעדר מציאותיות. מובן שכישרון וממון רבים יידרשו כדי להשתחרר מכבלי ההנחה הנפוצה אך כוזבת, שקנתה לעצמה מעמד של מעין אקסיומה רודנית ושמכתיבה כאן כללי משחק - ולפיה הקמתה של מדינה פלסטינית היא התפתחות בלתי נמנעת והכרחית ליישוב הסכסוך.
זוהי משימה כבדה, המחייבת איכויות שאינן נראות לעין בקרב הדרג הפוליטי הנוכחי. זה, יש להניח, יתקשה להעדיף את האינטרס הלאומי ארוך-הטווח על-פני האינטרס האישי קצר-הטווח; יתקשה לבכר את האמת הפוליטית על-פני התקינות הפוליטית; יתקשה לנסח חלופה למדיניות התבוסה ומנוסה, המאפיינת את ממשלות ישראל מאז ראשית שנות ה-90; ויתקשה להבין כי ביחס למדינה הפלסטינית, על משקל אמירתו המפורסם של חוזה המדינה: אם לא תרצו - אכן זו אגדה.
