אין כסף לתרופות? ישלמו המעשנים

בדיוק כמו שנהג רשלן משלם יותר על הביטוח, כך צריך לנהוג גם במימון שירותי הבריאות

אלי פולק עודכן: 09.05.06, 00:05

מה לא נאמר, צולם ונכתב על סל התרופות? חולים במצבים קשים באמת הופיעו בתקשורת כדי להסביר עד כמה המערכת אטומה לצרכיהם. שר הבריאות החדש הצהיר שיגדיל את הסל. מדינה שלמה נכנסת למערבולת של רגשות חמלה, בעוד שפועל כל שנדרש הוא מעט דמיון וחיפוש אחר פתרונות יצירתיים.

כל נהג רכב יודע כיום שמשתלם - מילולית - לנהוג בזהירות. מי שבכל אופן אינו עושה כן ונמצא בקבוצת סיכון - בעקבות עבירות שעבר או להבדיל, אופנוע שבחר - משלם; ביטוח הרכב יקר עבורו בהרבה. האם יש בכך צדק? ודאי. אין שום סיבה שנהג זהיר, השומר על חוקי התנועה, ישלם עבור השטויות של חברו. האם השיטה צודקת במאת האחוזים? לא. יש נהגים שאינם מסוכנים, המעורבים בתאונות שלא באשמתם - וגם הם משלמים יותר. אין שיטה מושלמת, אך "בגדול", גביית תשלומי ביטוח גבוהים מקבוצת סיכון היא הדרך הצודקת שמונעת מהנהג הזהיר תשלום עבור חברו הרשלן.

מדוע אם כן המצב שונה כל-כך כאשר מדובר בסל התרופות? אדם שמעשן גורם נזק רפואי לעצמו ולסביבתו, נזק שנגמר לעתים קרובות מדי בבעיות לב וסרטן. סיכוייו של המעשן להזדקק לנקזים ותומכים יקרים (stent), למשל, גבוהים משמעותית מאלה של אדם אשר איננו מעשן. האם באמת צודק לדרוש מהאחרון תשלום עבור הסיכון המחושב שנטל הראשון? כשם שהנהג הרשלן משלם יותר, כך חברה צודקת הייתה דורשת שהמעשנים ישלמו מס בריאות גבוה יותר מציבור הלא מעשנים. חצי מליון מעשנים, אשר נמצאים במעגל העבודה ונדרשים לשלם בממוצע מאה שקלים לחודש כתוספת עבור ביטוחם הרפואי, יכניסו לקופת המדינה 600 מליון שקלים לשנה - הרבה מעבר לתוספת לסל שניתנה השנה על-ידי הממשלה.

איך מזהים את המעשנים? כל אחד מאיתנו מחויב בהצהרת בריאות לקופת החולים. רופאי הקופה יכולים בקלות לזהות את הרגלי העישון של המטופלים. מסע פרסום ציבורי יבטיח שכל מי שאינו מצהיר אמת יידע, שמחר עלולים למנוע ממנו טיפול, אלא אם ישא בעלויות הגבוהות מכיסו. מי שמפסיק לעשן, יביא אישור רפואי על כך והמס ירד בצורה מידתית, כשם שלאדם המעורב בתביעות רכב רבות מורידים את עלות הביטוח, אם לאחר תקופה מסוימת התביעות פסקו.

היכן הגבול? הרי יש גם אנשים שאוכלים יותר מדי, האם נדרוש גם מהם לשלם יותר? האם נדרוש תשלום נוסף עבור תינוק

שנולד עם מומים לאם שנמצאת כבר בגיל סיכון? ודאי שלא. ישנו קו מפריד בין אדם אשר בצורה מודעת מכניס עצמו לקבוצת סיכון, לבין בעיות טבעיות. רוב האנשים השמנים אינם רוצים להיות שמנים, ובמקרים החמורים מדובר לרוב בבעיות גנטיות שאינן בשליטה. בדומה, אף יולדת אינה מעוניינת בתינוק בעל מום, ואם קיימת בעיה גנטית, לרוב היא אינה בשליטתה. רק מי שמכניס עצמו במודע לסיכון - חייב לשלם.

ישנו היבט נוסף לסוגיה: כשם שיש מקום לשכר לימוד מדורג באוניברסיטאות, כך יש גם מקום לתמיכה מדורגת בתרופות. יש מי שעבורו, מאה שקלים לחודש עבור תרופה הם קושי אמיתי, ולעומתו - מי שגם עשרת-אלפים שקלים אינם מורגשים. האם החברה חייבת לתת לשניהם את אותה תרופה יקרה בחינם? האם אדם אשר מטופל בשירות רפואי פרטי זכאי לאותה תמיכה עבור התרופה היקרה, כמו האזרח הפשוט? מדוע אין דרישה לתשלום עבור התרופות היקרות בהתאם ליכולתו הכלכלית של המטופל? כל המבקש טיפול רפואי בתרופות היקרות יידרש להגיש הצהרת הון או אישורי שכר, ועלות התרופה תיקבע בהתאם. גם אם לא נדרוש תשלום נוסף עבור הביטוח הרפואי של המעשנים, הרי שתשלום דיפרנציאלי עבור התרופות שבסל יכול להכניס לקופת המדינה סכומי כסף לא מבוטלים.

כמובן, ישנו תנאי בסיסי ומכריע להצלחת הצעדים שלעיל: שכל תוספת התשלום אכן תיועד למטרה אחת בלבד - כיסוי סל התרופות. אם קופות החולים או האוצר ינצלו את ההכנסות למטרות אחרות, לא הועלנו כלל. כיצד מונעים מהם ללטוש עין בהכנסה הנוספת? על-ידי חקיקה מתאימה ופיקוח נאות של גורמים בלתי תלויים.

פרופ' אלי פולק, חבר במחלקה לפיזיקה כימית במכון ויצמן, שימש יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי