אני קורן, ואני סרבנית חתונה
לא מתכוונת להידחס אל תוך שמלת קצפת לבנה בחוות רונית, ללקק את הלחיים של אנשים זרים, או להצהיר אמונים לנצח כשאין לי שמץ מה יקרה עוד שבוע. אף אחד לא סובל כמוני, הזוגית. היחידה בעלת הפוטנציאל למלא את משאלתן של כל הדודות ביקום. לי יש בית, כלבה משותפת ובן זוג נטול טראומות ששרד שלוש שנים. אז אם הכל פנטסטי, למה לא בעצם?
לא רוצה להתחתן, ותעזבו אותי כבר. לא מתכוונת להידחס אל תוך שמלת קצפת לבנה בחוות רונית, ללקק את הלחיים של אנשים שמעולם לא פגשתי, או להצהיר אמונים לנצח כשאין לי שמץ מה יקרה עוד שבוע.
קדחת החתונות בשיאה, כולם עושים את זה, אפילו הידיד שלי שביטל חתונה פעמיים הכריז סופית שיאללה, מתמסדים. ומנגד, חבריי הרווקים במצוקה. יו, אין לי אף אחד, אבוי כולם מתחתנים, געוואלד, בחיים לא אנשא. אבל אף אחד מהם לא סובל כמוני, הזוגית. היחידה בעלת הפוטנציאל למלא את משאלתן של כל הדודות ביקום. לי יש בית, כלבה משותפת ובן זוג נטול טראומות ששרד שלוש שנים. אז אם הכל פנטסטי, למה לא להתחתן בעצם?
זהו, שיש בעיה קטנה, והיא קשורה בי. זה היה לפני שנה בערך, בחתונה של מישהי מהעבודה של הזוגי. אז קלטתי שחטפתי פוביית נישואים. הלכתי לסדר את המחשוף בשירותים וראיתי אותה שם, מעוכה על הרצפה. בוכה ושיכורה. זאת היתה הכלה, זוהרת וחייכנית בתחילת הערב, ואבודה ובודדה אחרי כמה כוסות של מרטיני ונעל עקב שבורה. התיישבתי לצידה סתם כי רציתי שאכטה מהסיגריה שהיא עישנה.
"מה עושים עכשיו?" שאלה אותי פתאום הכלה
אולי תלכו לישון, אולי תספרו את הצ'קים (צילום: סי.די. בנק)
"אבל מה עושים עכשיו?" שאלה אותי פתאום. כאילו אני אחראית על התוכנית האמנותית. בחוץ כולם רקדו טראנס, והחתן שלה טיפס על איזו אדמונית. אולי אחותו או איזו אקסית שבאה להספיד. ניסיתי להישמע הגיונית ואופטימית, "נראה שתחזרו למלון ותלכו לישון, או אולי תספרו את הצ'קים. אבל סקס בטוח לא תעשו, כי היה לכם יום ארוך", אמרתי תוך כדי שאני מנסה להקים אותה, פוחדת לחבל במחוך היוקרתי. נזכרתי איך כל הבנות שהתחתנו בחבר'ה שלנו תמיד אמרו דבר אחד אחרי החתונה, לא שהן שמחות או מאוהבות, אלא שהן נשואות עכשיו וזה מה שהכי חשוב. כאילו כל החיים רק חיפשו לסמן "וי" ברשימת המטלות האינסופית של צבא, תואר, עבודה, ועכשיו גם יש וי על עניין הבעל.
"איך ידעת שזה זה? שאלתי אותה, התת מודע שלי משתוקק לשאוב ממנה את האמת. שתגיד לי שהיא נגררה לשם בלחץ. שהיא בכלל היתה רוצה עכשיו להיות בבית מול הטלוויזיה ולא להתחתן עם אף אחד. "האמת", גמגמה, "איך שנפגשנו ידעתי. ידעתי שהוא יהיה בעלי!" זינקה ממקומה, נלהבת משהו, קלטה פתאום שהיא נעדרת מהאירוע של חייה. ואני, מבוהלת פחד, הסתלקתי משם.
אמרתי שהכלה משתכרת כדי לא להתחרט על מה שעשתה
לא זכור לי שאי פעם פגשתי מישהו, גם לא את הזוגי, וידעתי שנתחתן, מה אני, מגדת עתידות? הרי אין ערובות בחיים לדברים כמו חתונה. כל הערב עקבתי אחרי הכלה. היא קיפצה בתוך הקהל המזיע, שהתאגד לטעום קוויאר ולהצדיע למוסד הנישואים, ועם זאת בכתה בלי הפסקה. הזוגי אמר שזה מעייפות, אבל רואים שהיא מאושרת. אני אמרתי שהיא משתכרת כדי לא להתחרט על מה שעשתה. אבל בתוכי ידעתי ששוב אני מחפשת את כל הסיבות בעולם למה אסור לנו ולאף אחד אחר להתחתן.
המחויבות של נישואים מאיימת עלי בנוכחותה. האם אני יכולה לומר לבטח שזה האחד? לוותר סופית על כל האקסים והגברים שם בחוץ? למה לא לדחות את זה עוד קצת?
מאז שנפגשנו, הזוגי ואני רבים על ענייני חתונות. גם בהתחלה, כשזה בכלל לא היה רלוונטי. הוא, האנטי תזה לכל הגברים המצויים, חולם להיות חתן מאז גיל ארבע בערך, ללבוש חליפה, ללחוץ ידיים, להתחבר לעד לאהובתו ולהכריז בגאווה שהוא נשוי. ואילו אני, שגדלתי אצל אם שלא נישאה מעולם, מקבלת חררה מלבן, אולמות, טבעות, וכל מה שקשור בתעשיית החתונות, מנופפת לעברו בנתונים סטטיסטיים ומחקרים על גירושים ומפתה אותו ברווקות נצחית.
"אולי את לא מאמינה בנו?" שאל הזוגי
באותו ויכוח עתיק ביני ובין הזוגי, אני זו שתמיד מתנגדת להיות חלק מאותו שבלוניות של חתונות מסורתית. החתונה נראית לי תמיד אותה חתונה, רק בשינוי אדרת. כבר שמענו את כל סיפורי הזוועה על זוגות שהתגרשו, והרבנות עשתה להם טראומה לכל החיים. אז למה להתחתן מסורתית? פתחתי את הנושא שוב לדיון באחת הנסיעות הארוכות שלנו לצפון. "אבל", אמר הזוגי כמעט בלחישה, "אם מלכתחילה את חושבת על אופציה של גירושים נוחים, אז אולי את לא מאמינה בנו?"
גם כשאחרי משא מתן מייגע התפשרנו על נישואים רפורמיים (כשבכלל יציע לי משהו, בינתיים זה רק בתיאוריה), לא הייתי שקטה. התחלתי לבדוק עם עצמי איך זה בכלל שאני לא רוצה להתחתן. בעבר לא רציתי להתחתן בעיקר כשהייתי לבד. לא רציתי להיפגע, אז הצהרתי מראש שאני נגד נישואים. אבל ככל שהשנים חולפות והפאזה של חתונה וילדים נראית קרובה מתמיד, לא הגיע באמת הזמן לחשוב על השלב הבא בקשר? שאלתי את עצמי, מריצה את כל השלבים מנשיקה ראשונה, סקס ראשון, ועד לעבור לגור יחד ולאמץ כלבה. אמר לי פעם הידיד שביטל חתונה, שבדינמיקה של מערכת יחסים, אם זוג לא מתחתן הוא מדשדש - ובסוף נפרד. אבל האם הזוגי ואני לא נוכל לחיות יחד באושר גם בלי להינשא?
והנה אנחנו שוב בחתונה. האוכל טעים, הכלה מהממת, החתן סמוק לחיים, כולם קופצים ומברכים וקורצים לנו את ה"בקרוב אצלכם" התובעני, מצפים שנצא בהכרזה מרגשת, שיהיה על מה להרים כוסית. אני מושכת בכתפיים ומגחכת, "טוב, זה תלוי בו".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
