מרק שיכורים או איך מטפלים ביווני בגילופין
למה לא רצוי להשקות לקוחות עסקיים עד אובדן חושים, מה עושים במקרה שכן השקנו ואיך מטפלים בנושא ביוון. טל פיחוביץ' מסבירה ומגישה מתכונים לאנשים עם קיבה חזקה
חלק מהתיאורים הכתובים בהמשך לא מיועדים לבעלי לב או קיבה חלשים ויתאימו רק לאנשים שממש אוהבים לאכול ולשתות ומוכנים לפעמים להתמודד עם אפקטים לא מרנינים שבאים כתוצאה מהסביאה. הלקח שלי מהסיפור הזה הוא שלא כדאי לשתות עם לקוחות (לפחות לא בכמויות שאני רגילה ובטח לא לאתגר אותם קיבתית, אין הרבה גברים שיכולים לעמוד בקיבת הוודקה הרוסית שירשתי מסבא שלי). שלא תגידו שלא הזהרתי.
הייתי בת 24, מיד אחרי סיום התואר הראשון. התפקיד הראשון שלי היה באגף השיווק הבינלאומי תחת מנהל שיווק כריזמטי (אני חייבת לו את רוב מה שאני יודעת על הפרקטיקה של השיווק, כל מה שלא מלמדים באוניברסיטה) שהאמין בי והחליט לפרוש עלי את חסותו. עדיין לא עבדתי באופן עצמאי, אבל הוא הצמיד אותי אליו, שיתף אותי בטיפול בשווקים שבאחריותו, ודי מהר התחיל לתת לי גם שווקים משלי ולהעביר לטיפולי חלק משלו.
לא עברו שבועיים מתחילת העבודה וקיבלתי את טיסת הסולו הראשונה שלי, אירוח וליווי של לקוח מחו"ל. יום שלם, הלקוח ואני, פגישות, דיונים, קצת קולטורה מקומית וגם, איך לא, מזון ומשקאות - קלי קלות. הלקוח היה סטליוס תסופולוס, איש עסקים יווני בשנות החמישים לחייו, מכובד ועם כבוד (כמו גבר ים תיכוני אמיתי), ג'נטלמן ואיש שיחה מרתק. היום עבר חלק, לא הלכתי לאיבוד בכבישי הצפון כשנסענו לפגישות עם כמה קולגות ישראליים, השיחה קלחה, הכל זרם ואפילו הצלחתי לחלוב מידע חיוני (אין כמו להיות אישה צעירה במקצוע גברי).
סיימנו את פגישות העבודה, חזרנו לתל אביב, לקחתי את סטליוס למלון כדי שיוכל להתרענן ומשם לארוחת ערב. הלוקיישן הנבחר היה ג'קו, שבאותה תקופה היה המקום הטוב ביותר לאכול דגים ופירות ים, והדרך הכי קלה להשוויץ לאורחים מחו"ל על האוכל הנהדר שיש לנו כאן.
פתחנו שולחן לתפארת מדינת ישראל, נשנשו קצת סלטים, כירסמנו כמה ברבוניות ולגמנו קצת שרדונה של גמלא. סטליוס התפעל מהאירוח, האוכל והיין המקומי המשובח (באמת חכמה גדולה להתחרות ברצינה). נגמרו הסלטים, חוסלו הברבוניות, עברנו לשרימפס וקלמרי ו.... בקבוק יין נוסף. בשלב הזה גילה נסים השמן, שהוא אושיה תל אביבית מכובדת, שהיושב מולי הוא יווני אסלי (גם לנסים השמן, מסתבר, מקורות הלניסטיים) ובשמחה וששון הצטרף אלינו לשולחן וחלק איתנו בקבוק אוזו, על חשבון הבית.
לפני הקינוחים ביקשתי סליחה מסטליוס והלכתי לשירותים לפדר את אפי. בדרך חזרה לשולחן קלטתי בזווית העין דמות רכונה מעל האסלה בשירותי הגברים, השולחן שלנו, לעומת זאת, נראה ריק באופן מחשיד. התקרבתי וראיתי שאכן חסר לי יווני אחד בשולחן. עכשיו התחלתי לדאוג ממש. קראתי למלצר וביקשתי ממנו להציץ לשירותים ולבדוק שהלקוח שלי עדיין בחיים (ידעתי שזה יביך אותו אם אלך לבדוק בעצמי). המלצר חזר ואמר שהיווני חי, נושם ומנסה להתאושש.
אחרי עשר דקות בערך אסף סטליוס את עצמו בסיוע המלצר וחזר מהשירותים, לא לפני שפרק את כל הארוחה שלו על רצפת המסעדה (הזהרתי מראש שזה לא הולך להיות קל). באותו רגע נשבעתי לעצמי שלשם אני לא חוזרת לפחות חודש חודשיים, אבל גם אחרי שלושה חודשים, כשחזרתי לשם עם לקוח רומני, נסים השמן הודיע לי בצחוקו המתגלגל ש"בשבילך היום רק בקבוק יין אחד. עלייך אני סומך, אבל על הלקוחות שלך לא". כשחזרתי לשם אחרי שנתיים לקח לו קצת יותר זמן להיזכר מאיפה אני מוכרת לו (ואני - דג, פרצוף תמים, לא זוכרת) אבל בסוף זה היכה בו "תגידי, את לא ההיא עם היווני השיכור?".
כשסטליוס התחיל להתאושש, אחרי הרבה מאוד כוסות מים וקפה שחור הוא סיפר לי על מרק של שיכורים. ביוון שותים אוזו עד הבוקר ובערך בחמש בבוקר עוברים למסעדות פועלים מיוחדות שמוכרות Soupa Patsas - מרק קיבה שידוע כתרופה הטובה ביותר לחמרמורת (מילה איומה, רק בגללה אני משתדלת לא להפריז בשתיה). משם הולכים הביתה להתקלח ולעבודה.
החזרתי את סטליוס למלון, עליתי איתו לחדר, דאגתי שיכנס למיטה, כיסיתי אותו בשמיכה והנחתי לידו בקבוק מים. בשלוש בבוקר התקשרתי לוודא שהתעורר לטיסה והוא לא הפסיק להתנצל ולהודות לי על היום הנפלא והטיפול המסור. בבוקר התקשרתי לבוס שלי בידיעה ברורה שזהו, פישלתי בגדול ואני יכולה להיפרד מחלום הקריירה השיווקית. אבל הוא רק צחק, אמר שהוא מקווה שלמדתי את הלקח שלי ושמעכשיו אני אחראית על השוק היווני.
מאז אותו מקרה, בכל ביקור שלי ביוון, יאניס (איש המכירות הצעיר של סטליוס) היה לוקח אותי בסוף כל יום עבודה לצאת לאכול ולשתות איתו ועם החברים שלו עד הבוקר, כמסורת דיוניסוס (שיבורך). אני מוכנה להתערב שסטליוס השביע אותו לא לסיים את הערב כשאני עומדת על שתי רגליים. אבל אני, רק תנו לי בריזה של ים, יווני צעיר והורס כמו יאניס, דגים ואוזו ואין מאושרת ממני.
לזכר המאורע, הנה שלוש גרסאות למרק קיבה של שיכורים. הגרסא היוונית, הגרסא המקסיקנית (גם במקסיקו אמונות דומות אודות תכונות המרק הזה, שם הוא פופולרי ביותר בבוקר שאחרי הסילבסטר) ואשקמבה צ'ורבה תורכי, שלטענת רפי חליו, מהמסעדה הבולגרית בבאר שבע הוא המקור לכל הגרסאות הבלקניות למרק קיבה. הטיפול בקיבה הוא סיוט שלא נברא כדוגמתו אבל אם יש לכם קצב טוב אתם יכולים לקנות אותה מטופלת, מקורצפת, נקיה ומוכנה לבישול. אם אין לכם - עדיף לשתות פחות אלכוהול או לאכול את המרק הזה במסעדה ולרוץ לחפש קצב טוב.
מומלצים
