תוגתם של ילדים
הילדה כבת עשר, שתי רגליה שבורות בכמה מקומות. היא יושבת על המדרכה ונעזרת בידיים כדי להתקדם, דוחפת לפניה קופסת פח לאיסוף השטרות. יש לה שתי צמות שחורות ופנים גדולים ופתוחים ועיניים בוהות. הילד אולי בן שתים עשרה. גם לו יש שער שחור סמיך, פנים חסרי הבעה, עגלת עץ קטנה, ורגל. רק אחת. רחל בית אריה רואה את הילדים בכל יום, ולא יכולה להבטיח להם שהמשטרה בדרך או שאמא תיכף תבוא
רציתי לכתוב על משהו אחר לגמרי, לשעשע אתכם באיזו שיחה משונה בסינית, לספר על הפסטיבל האחרון, או על מסלול טיול יפה במיוחד, אבל הילדים הכריחו אותי לכתוב דווקא את זה.
אני רואה את הילדים כמעט כל יום, בדרך לעבודה, בדרך לבית הקפה, בדרך לפגוש חברים או לקניות, בדרך הביתה. הילדה כבת עשר, שתי רגליה שבורות בכמה מקומות, מעוותות לחלוטין כך שכפות הרגליים מציצות מעבר לראשה. היא יושבת על המדרכה ונעזרת בידיים כדי להתקדם הלוך וחזור לאורך הרחוב, דוחפת לפניה קופסת פח קטנה לאיסוף השטרות שאנשים זורקים לה. יש לה שתי צמות שחורות ופנים גדולים ופתוחים ועיניים בוהות.
הילד מבוגר קצת יותר, אולי בן שתים עשרה. גם לו יש שער שחור סמיך, פנים חסרי הבעה, עגלת עץ קטנה, ורגל, רק אחת, וגדם של השנייה שאותו הוא מציג בפני העוברים ושבים יחד עם קופסת הפח שלו.
שניהם, כך אומרת השמועה בעיר, חלק מתופעה שנחשפה לאחרונה בכמה עיתונים סיניים. חבורות של פשע מאורגן חוטפות ילדים מבתיהם, מעבירות אותם לאזור אחר, מטילות בהם מום ושולחות אותם לרחוב, לקבץ נדבות. בשאנגחאי, המשטרה עצרה לא מזמן שני סוחרי עבדים כאלה, וגילתה מרתף שבו היו כלואים כעשרים ילדים נכים במצב של תת תזונה. חלקם לא ידעו להגיד מאיזה מחוז הגיעו והוריהם לא נמצאו מעולם. הממשלה טוענת לפעולה נחרצת נגד התופעה, אבל ה"טריאדות", ארגוני הפשע של סין, לעתים קרובות מקושרים היטב לפקידי הממשלה ולקציני המשטרה המקומיים. בין דיכוי מהומות בכפרים לפיקוח הדוק על עיתונאים, לא נשאר הרבה זמן או משאבים לטפל בכמה ילדים שחייהם נגזלו מהם.
מיהו השטן?
אני מסתכלת על הולכי הרגל ברחוב התיירותי העמוס, מנסה לזהות את התגובות שלהם. חלקם מתעלמים, אחרים מניחים בשקט שטר של יואן בתוך הקופסה, בלי להסתכל בעיני הילדים, ויש כאלה שמהססים. קשה להחליט מה לעשות כשברור שהכסף שתיתן יגיע לבחורים הרעים, וברור גם שילד שלא מצליח לקבץ מספיק, יעבור עוד מסכת של התעללויות. פעם ניסיתי לתת אוכל. הנחתי קרטון עם אורז וקצת בשר לפני העגלה. הילדה המשיכה לבהות באוויר. ניסיתי לתפוס את מבטה, לשאול איך קוראים לה. היא התעלמה ממני. מי מהתיירים התמימים שיושבים בשמש, או מהכפריים החביבים עם מלאכת היד למכירה הוא האיש שמשגיח על העבודה וסופר את הכסף בסוף היום? ניסיתי לזהות מישהו שנראה כמו שטן, ולא היה כזה. כולם אזרחים טובים, וללא ספק שומרי חוק.
הילדה המשיכה להתעלם ממני, התייאשתי וקמתי ללכת. מה בכלל אני יכולה להגיד לה? שיהיה בסדר? שהמשטרה ורשויות הרווחה בדרך? שאמא תיכף תבוא?
אני נזכרת ביוסריאן, הגיבור הנהדר של "מלכוד 22", משוטט ברחובות עיר הנצח ההרוסה וחושב על מה שקורה לעולם: "באזורים מסוימים באפריקה, עדיין נחטפים ילדים קטנים בידי סוחרי עבדים מבוגרים, ונמכרים לאנשים המוציאים את מעיהם ואוכלים אותם. יוסריאן התפלא על כך שילדים יכולים לשאת קרבן ברברי מעין זה בלא לגלות סימן קל שבקלים של פחד או כאב. הוא הניח כי אכן הם מצייתים בהבלגה רבה כזו, שאם לא כן, ניתח בהיגיון, לבטח היה המנהג גווע, שכן שום כמיהה לעושר, או לחיי נצח, לא יכולה להיות כה עזה, הוא חש, עד כי תוסיף להתקיים על תוגתם של ילדים".
הוא טעה, כמובן. ועדיין טועה היום. יש מי שחי מצוין על תוגתם של ילדים, ודואג לאספקה שוטפת של ילדים ותוגה וסבל. אני אמשיך לראות את שני הילדים, ואחרים שבלי ספק יצטרפו אליהם בקרוב, ואפנה מהם לשיחות נעימות וכוס קפה חם, ואכתוב עוד טור שמספר כמה סין צבעונית ומקסימה. אין משהו שאני, או אתם, יכולים לעשות. אבל הילדים נמצאים כאן. רק רציתי שתדעו.
- לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
