הכרזתו הטרייה
של עמיר פרץ בדבר "חובתנו לבטל את האי-שיוויון בגיוס לצה"ל", יחד עם החלטת שופטי בג"ץ
התמוהה בעניין חוק טל - בה אישרו אותו למרות שפסלו אותו - מעלות שוב גיוס בחורי הישיבות לראש סדר היום הציבורי. בולטת לעין העובדה, שכל הגופים הדוחפים ליתר שוויון בחלוקת נטל השירות הם גורמי שמאל, או גורמים שזיקתם לשמאל מובהקת למדי. מצב זה משקף כשל חמור בהתנהלותו של "המחנה הלאומי".
למעשה, עבור הימין, סוגיית גיוס האברכים מספקת הזדמנות נדירה, בה ההכרעה המוסרית הנכונה לקידום נושא צודק וראוי חופפת לחלוטין את ההחלטה המעשית הנכונה לקידום אינטרסנט אלקטוראלי צר. במישור המוסרי, ישנו פגם חמור ובלתי מתקבל על הדעת בכך שאלה הגורסים כי אין לוותר על חבלי ארץ, ויש לנקוט מדיניות בלתי מתפשרת כלפי הערבים - יאפשרו לציבור, בו הם רואים בן-ברית טבעי, להשתחרר מן העול הכרוך באימוץ מדיניות זו, בעוד שהם מצפים מאלה המתנגדים לאותה מדיניות לשאת בעול זה.
במישור המעשי, קשה להעלות על הדעת מהלך אחר שיש בכוחו לרכוש בהצלחה את ליבם של מצביעים, אשר אינם נמנים עם תומכיו המסורתיים של מחנה הימין, מאשר דרישה תקיפה לגיוס המגזר החרדי. מנגד, אין להניח שדרישה זו תבריח את התומכים המסורתיים לזרועות היריבים משמאל, שמצידם יתקשו להביע התנגדות למהלך במטרה לזכות באהדתם של פוקדי הישיבות. על כן, זהו מהלך נטול סיכון אלקטוראלי משמעותי, שבכוחו לסלק סטיגמות ולשבור תבניות תפישתיות שפעלו לרעת המחנה הלאומי לאורך שנים, והוא אף עשוי להפיח רעננות ורלוונטיות לתדמית הנבולה והנפולה.
יתרה מזו, אם התביעה לגיוס חרדים תישמע מימין, יהיה בה יותר תוקף מוסרי ו"צלצול" אותנטי מאשר אם תבוא משמאל. הלא קשה להשתחרר מן התחושה שכאשר גורמים בשמאל מעלים את הדרישה לגייס את מי שנתפש כאיש המחנה היריב, כלול בכך מרכיב מסוים של הקנטה מחד וצביעות מאידך. ככלות הכל, קשה להניח שחלומו הרטוב של השמאל הוא באמת חטיבות שלמות של עטורי זקנים ופאות עם נשק אוטומטי על הכתף ולהט משיחי בעיניים. לעומת זאת, עבור הימין, האפשרות של רבבות לוחמים חדורי מחויבות "אמונית" בשורות הצבא אינה תופעה מרתיעה כלל.
אין לראות קריאה לגיוסם של בחורי הישיבות צעד לרעת המגזר החרדי, נהפוך הוא. המהלך ישפר את תדמיתו של האחרון בעיני מרבית אזרחי המדינה, יפחית את העוינות כלפיו ברחוב החילוני, יגביר את הלגיטימיות שלו מול אלה השואפים לערערה וישמוט את הקרקע תחת רגלי משמיציו.
לאור כל זאת, הימנעותם של ראשי הימין - ואף התנזרותם המכוונות - מעיסוק בסוגיה, מהווה לא רק מחדל בהקשר הערכי,
אלא גם החמצה בהקשר התכליתי. הדבר מצביע לפיכך לא רק על היעדר כושר מנהיגות, אלא גם על היעדר תבונה פוליטית. זאת במיוחד כאשר את ההתעלמות מהתופעה ומהשלכותיה השליליות כבר קשה להסתיר. במיוחד בולטת שתיקתם הרועמת של ראשי הימין מול התבטאותו הצורמת של הרמטכ"ל, בה נתן למעשה הכשר להשתמטות חילונית באומרו כי "אין סיבה שילדיי ישרתו ואחרים לא".
רק תמיכה נחרצת בשירות חובה לחרדים הייתה מציידת את מחנה הימין בזכות מוסרית לתבוע מהרמטכ"ל לחזור בו מהכרזתו האומללה
והמזיקה, ולדרוש ממנו התנסחות אחרת, בסגנון: "אם ילדיי אכן משרתים, אין סיבה שאחרים לא ישרתו". השינוי המילולי אמנם קטן, אך המשמעות הציבורית, הלאומית והציונית ענקית.
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
