בתקשורות פורסם צילום של הבלשן היהודי-אמריקני, פרופ' נועם חומסקי, בעת ביקור הזדהות שערך במטה חיזבאללה בלבנון. אפשר להתייחס לאירוע זה ולהכרזות התמיכה שהשמיע חומסקי בחיזבאללה כאל קוריוז חולף ועדות פסיכיאטרית נוספת לשיבוש דעתו של יהודי זקן, שתרם רבות לחקר הלשון אך נסחף לעבר עמדות פוליטיות סהרוריות. אך אפשר גם לראות בשבחים שחלק פרופ' חומסקי לארגונו של נסראללה ולאיראן ביטוי - אחד הביטויים - למגמה מדאיגה ומסוכנת, הקונה לה אחיזה בקרב האינטליגנציה במערב: השלמה עם האיסלאם הקנאי וראייתו כתנועת שחרור לגיטימית. שחרור ממה? זה הרי ברור: מעול הקולוניאליזם והדיכוי האמריקני-ישראלי.
פרופ' חומסקי רץ, כדרכו, קצת לפני המחנה, אך המחנה צועד בעקבותיו. בשבוע הבא תונח בפני הכינוס השנתי של ארגון המרצים הבריטי הצעה לחרם על מוסדות אוניברסיטאיים ישראליים, שבה כבר הוגדר החמאס כנציגו הנבחר של העם הפלסטיני. בכתב העת המוביל של האינטליגנציה האמריקנית, "ניו-יורק רביו אוף בוקס", הודפסה זה עתה מסה ארוכה מאת העסקן היהודי הנרי סייגמן, הרואה בחמאס את "הסיכוי האחרון לשלום".
בנושא האיראני מתגבשת בדעת הקהל הליברלית-שמאלית של אירופה וארצות-הברית הדעה, לפיה יש לטהרן זכות מלאה לפתח יכולות גרעיניות, כולל צבאיות, כל עוד עושות זאת אמריקה וישראל. הנשיא אחמדי-נג'אד, שנתפש תחילה כדמגוג ואנטישמי, כבר טוהר אצל חלק מאנשי החשיבה של השמאל הרדיקאלי, והוא מוצג בשורה אחת עם ראשי המדינות ה"אדומים" של האמריקה הלטינית. סביר להניח שעוד מעט נראה אותו מככב כאורח כבוד באיזו ועידה עולמית נגד הגלובליזציה - אולי בלונדון של קן ליווינגסטון? - מגיע לשם הישר מכינוס אנטי-ישראלי נוסף בטהרן.
כך, בהדרגה מתכוננת דעת הקהל הנאורה ליום שבו - ובטוח שיהיה זה מוקדם מכפי שחושבים ומעריכים שירותי המודיעין - יתעורר העולם למשמע הידיעה הבאה, שתשודר ברדיו וטלוויזיה של טהרן: "בשעות הבוקר המוקדמות", יצהיר אותו אחמדי-נג'אד, "ערכה הרפובליקה האיסלאמית של איראן את הניסוי הראשון בנשק גרעיני. הניסוי התקיים במתקן סודי במדבר, והסתיים בהצלחה מלאה. איראן נאלצה לעשות זאת כדי להרתיע את האויב הציוני. לא נהסס להגן על עצמנו בנשק החדש שפיתחנו". הדף הפיצוץ הגרעיני האיראני יירשם בתחנות המעקב, ולא יותיר מקום לספק או פקפוק.
והתגובות? אפשר רק לשער את ההשפעה הקשה של נשק גרעיני באיראן על ישראל, על מעמדו של המשק הישראלי, על ההשקעות הזרות אצלנו, על שערי המטבע והבורסה בתל-אביב ועל מצב הרוח הלאומי. את תגובת העולם לא צריך בכלל
לשער: מראש ברור שתהיה מינורית, מגומגמת, אפסית. מדינאים ישמיעו גינויים רכים וג'ורג' בוש, שמעמדו הציבורי כבר ממילא קרס לשפל של כל הזמנים, יופיע במסיבת עיתונאים עצבנית ויפסיד עוד אחוזים מהפופולאריות. מאמרי המערכת בעיתוני המערב החשובים יציינו את העובדה המצערת שעוד מדינה ("פחות יציבה") הצטרפה ל"מועדון הגרעין", אך ימליצו למנהיגות פוליטית שלא להיגרר להיסטריה מלחמתית. הוגי הדעות משמאל יסבירו שעם כל הבעייתיות הכרוכה בכך, "הפצצה האיראנית" היא משקל נגד הכרחי לכיבוש האמריקני של עיראק - והישראלי של פלסטין.
הביקור של פרופ' חומסקי אצל חיזבאללה חושף איפוא את מה שמקונן במעמקי החשיבה האירו-אמריקנית החדשה: שצריך להתרגל לחיות עם חיזבאללה וחמאס ואחמדי-נג'אד. הקרקע המוסרית כבר הוכנה לפיוס היסטורי עם האיסלאם הג'יהאדיסטי. מבחינה זו לפחות, ישראל חיה מעכשיו על זמן שאול.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: אפילו את סין השארנו מאחור
