בן אהרון סיכם: הייתי פוליטיקאי כושל

בכתבה נרחבת שהתפרסמה על יצחק בן אהרון הוא אמר כי הוא לא מתכוון לחיות עד גיל 100. ואכן, הוא לא עשה זאת. בן אהרון נפטר אתמול בבוקר (ו') פחות מחודשיים לפני יום הולדתו ה-100.

ב-2003 התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה של יעל גבירץ, בה הביאה קטעים משיחות שניהלה עם בן אהרון במהלך כתיבת הביוגרפיה שלו "ילד לא רצוי".

בן אהרון הביע אז את חששו מהזקנה ואת רצונו לא להפוך לנטל על משפחתו: "כן, יש לי עייפות מהחיים. שאלות טורדניות כמו 'בשביל מה אני קיים?' או 'מה בכלל השליחות שלי היום עלי אדמות?' מופיעות אצלי וטורדות אותי באמצע הלילה. וקיים גם הפחד שהזקנה תהפוך אותי לאדם מוגבל ואהפוך לנטל ולסמרטוט. מכיוון שלזה אני לא מוכן להגיע, אני רואה במוות גם סוג של גאולה".

בן אהרון סיפר באותה כתבה על הימים הקשים שעברו עליו לאחר המהפך הפוליטי ב-1977. לאחר עשרות שנות פעילות ציבורית הוא מצא עצמו שב לעבודה במפעל מתכות של הקיבוץ. "פרשתי הביתה, יצאתי לחלוטין מהמעגל, וגם בקיבוץ לא מצאתי את מקומי. לא יכולתי להשתלב מחדש בחיי החברה והעבודה. עשרות שנים לא הייתי מעורב בחיי הקיבוץ, וזה כבר היה קיבוץ לגמרי אחר, עם סדר יום חדש לגמרי. בעיני הצעירים כבר הייתי מין חטיאר כזה, מקרה גריאטרי. וגם אני עצמי לא הרגשתי כשותף. בכל הפעמים הקודמות שחזרתי, חזרתי לביתי, לחברתי ולמעמדי. הפעם ראיתי את עצמי לגמרי בשוליים. איש לא זקוק לי, אין לי מה לתרום לאותם רחשים שמילאו עכשיו את חדר האוכל, לדרישות האישיות והשינויים החברתיים לכל אורכם ורוחבם, שנידונו ביניהם בהתלהבות. מזה האנשים חיו, ובזה כבר לא יכולתי להשתלב", סיפר אז בן אהרון. 

"הודעתי שאני פתוח להצעות, והתאכזבתי"

פרישתו מהחיים הפוליטיים הייתה נקודה כאובה, שנידונה בהרחבה באותן שיחות. "לא העליתי בדעתי שאני פורש לעולמים. נערכתי להמשך ובטוח שיפנו אליי ויזדקקו לשירותיי. לא עשיתי מזה סוד, הודעתי שאני פתוח להצעות, והייתה לי אכזבה מאוד עמוקה כשזה לא קרה", גילה אז בן אהרון.

בן אהרון סיפר לגבירץ כי התקשה להסתגל לשגרת היום יום מחוץ לזירה הציבורית. "בבת-אחת נפלתי לחלל ריק. לקח לי שנים להתרגל לזה שאני מתעורר בבוקר ולא מביט ביומן. היום היה ארוך והלוח ריק, ולוקח המון זמן להיגמל מזה וללמוד להתהלך בלי משא על הכתפיים. חשבתי שתהיה בכך הקלה, אבל במהלך הזמן גיליתי שהפרישה כרוכה בכאב רב, בחוויה של קריעה. אתה עדיין בשיא היכולות שלך, עדיין יש בך משהו לתת, אבל אין לו שום ביקוש".

ההתפטרות מתפקידו כמזכ"ל ההסתדרות, סיפר אז בן אהרון, הייתה היחידה שהתחרט עליה. "זאת ההתפטרות היחידה בחיי שעד היום אני מבקר את עצמי עליה. שגיאה גדולה, פרישה אומללה. הרי התפטרתי שלושה חודשים לפני שגולדה ושותפיה נפלו ונוצר הוואקום במנהיגות המפלגה. פוליטית-עניינית זה היה הצעד הכי מטופש שיעלה על הדעת. אילו נשארתי הייתי הופך לאיש הכי חזק במפלגה, היחיד שעמדו מאחוריו המוני העובדים שייצגו את הציבור החדש. במקום מדינאי הפכתי את עצמי לגמלאי".

באותו ראיון סיפק בן אהרון וידוי אישי לגבי הקריירה שלו בפוליטיקה הישראלית, "אין לי ספק, הייתי פוליטיקאי כושל. שוטה הכפר. ואינני אומר את זה בהתבטלות עצמית או הצטנעות מזויפת, זהו תיאור עובדתי של מה שקרה בחיי. התנועה הקיבוצית לא הצליחה להוציא מתוכה פוליטיקאים חשובים. איש מאתנו לא הצליח לכבוש לו בעם מעמד של מנהיג. לכולנו חסר יצר פוליטי ויצר שלטוני, וההסבר המקובל לזה היה שכולנו היינו קיבוצניקים. היה לנו בית לחזור אליו, וגם דעת קהל ביתית ומשפחתית שהכבידה מאוד על כל צעד אישי".