שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הילד ילמד בבית, אבא יילך לבג"ץ
    נושא החינוך בבית צובר תאוצה: מאות משפחות ברחבי הארץ כבר נמנעות מלשגר את ילדיהן לבית הספר, ובוחרות בהתמודדות סיזיפית מול משרד החינוך בשל האמונה שבבית זה טוב יותר. המאבק הזה יגיע בקרוב לבג"ץ, שייאלץ להכריע - האם בית הספר הוא אכן המקום היחיד שבו אפשר ללמוד? המומחים, אגב, ממש לא משוכנעים בכך: "בית הספר הוא מכונת זמן, כמו בית חרושת מהמאה ה-19", אומר אחד מהם ל-ynet

    "מוזר שרוב ההורים כן מוכנים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. הם פשוט מקריבים אותם למולך גוסס" (ד"ר רוני אבירם, אוניברסיטת בן גוריון)

     

    המאבק הזה מתנהל מבית לבית, מפה לאוזן, הרחק מעיני הממסד. רובם מעדיפים לשמור על חשאיות, ולהיפגש בינם לבין עצמם. לא, לא מדובר באגודת הבונים החופשיים, אלא במהפכנים מזן חדש – המשפחות הנמנות על החינוך הביתי. עד לפני חמש שנים אפשר היה למנות אותם על כף יד אחת. כיום, לפי ההערכות, מדובר כבר במאות משפחות ברחבי הארץ. משרד החינוך מנסה להשיב מלחמה, בקרב שעשוי בקרוב להגיע לפתחו של בג"ץ.

     

    מה יש בהם שכל כך מבהיל את מערכת החינוך? האם המדינה חוששת שיגדלו כאן אזרחים שלא בהתאם לדוקטרינות המקובלות? ואולי, חס וחלילה, יגדלו כאן ילדים שלא נושאים עמם זכרונות טראומתיים מבית הספר? בזמן שהורים רבים מחפשים תירוצים שונים להתאוורר מילדיהם, נוטים לקרוס בחופש הגדול, ולא מתעניינים באמת בעולמם של צאצאיהם, הורי החינוך הביתי מציבים מראה לא כל כך נעימה לחברה. השיחה איתם מאלצת אותך לבחון שוב את השנים הארוכות שהעברת במערכת החינוך, ולתמוה, האם בית ספר הוא אכן הכרחי?

     

    רוב ההורים מהחינוך הביתי אליהם פנינו חששו להיחשף. הם מספרים על יחס עוין מצד משרד החינוך "שמתייחס אלינו כאל עבריינים", הם מאשימים. חלקם נתבעים בבתי משפט, אחרים חשים נרדפים על ידי קב"סים (קציני ביקור סדיר של משרד החינוך) – שדורשים מהם להציג תוכנית לימודים מסודרת. רק הטרמינולוגיה הצבאית הזו אמורה כנראה להחסיר פעימה או שתיים מלב מי שהעזו לצאת נגד המערכת.

     

    בעוד שמחקרים שנערכו במערב מצביעים על כך שילדי החינוך הביתי, שמספרם בארה"ב נאמד לפי ההערכות בשני מיליון, אינם נופלים כלל בכישוריהם מילדי החינוך הציבורי, ולרוב עולים עליהם בכמה דרגות, במשרד החינוך עדיין מתעקשים "להציל" את הילדים, או אולי את עצמם. המדינה מתנהגת כאילו שיש לה חזקה על הילדים, ומקוממת נגדה את ההורים.

     

    "יש לי זכות טבעית על הילד שלי, שקודמת לזכות של המדינה" (מיכל דנקנר, בת 36)

     

    בבית משפחת דנקנר בהרצליה פיתוח מתעוררים לעוד יום שבו הכל פתוח. בעת שבני גילו בוהים במורה ומחכים להפסקה כדי לרוץ, לשחק ולריב, יונתן בן השבע וחצי מטפס על הקירות. "טיפסתי מעץ התות לגג של הבית שלנו", הוא מספר. כשהוא מתפנה מהטיפוס, יש לו גם זמן לערוך ניסויים בכימיה, אחרי שדרש מאמו מורה פרטי לנושא. לשיעורי הכימיה השבועיים מצטרפות גם אחיותיו בנות התשע והחמש, ואפילו האם מיכל. האב דני, לרוע מזלו, נמצא בעבודה.

     

    "בניסוי האחרון שלי גידלתי גבישים של ברזל גופרתי", מספר יונתן, "גבישים די קטנים".

     

    יש עוד דברים שאתה מתעניין בהם?

     

    "אני שואל את עצמי שאלות על החלל, מה זה רוחות חלל אם אין שם בכלל אוויר".

     

    שאלת מישהו את השאלה הזו?

     

    "שאלתי את המורה לכימיה, אבל הוא לא ממש ידע".

     

    איך אתה מרגיש עם זה שאתה לא הולך לבית הספר?

     

    "אני מרגיש די בסדר עם זה. יש עוד ילדים שלא הולכים כמוני".

     


    ילדי משפחת דנקנר בשיעור ביתי (צילום: ירון ברנר)

     

    רובם המוחלט של ההורים בלימוד הביתי בארץ פועלים לפי שיטת האנסקולינג (Unschooling), או כפי שהם מכנים זאת "חינוך לאין שיעור", כלומר הילד הוא זה שמכתיב את אופן הלימוד ותחומיו, בניגוד להום-סקולינג המובנה יותר.

     

    בשם האידיאולוגיה, הם נאלצים לשקר. "קצינת ביקור סדיר של משרד החינוך מגיעה אלינו ואומרת לי 'תגישי לי תוכנית שנתית'. אבל אין לי שום תוכנית. כל תוכנית שאכתוב היא שקר", אומרת דנקנר. "מה אני אמורה לכתוב לה? שהם מתעניינים בטיפוס ומטפסים על קירות? למחרת הם מתעניינים בדברים אחרים, באנגלית למשל. כל הרעיון הוא לעקוב אחר תחומי העניין של הילד, ולא לכפות עליו תוכנית מובנית. זה יכול להיות עיסוק באותיות, נגינה, כימיה, בעלי חיים.

     

    "אני רוצה שיכירו בזה שיש לימוד אחר. זה לא שהאמא מלמדת את הילדים משמונה עד שלוש כמה נושאים שהיא קבעה מראש, גם אם הם לא רוצים. משרד החינוך, לצערי, לא מכיר בצורת הלמידה הזאת".

     

    לא מטריד אותך שהם לא חשופים יותר לחברת בני גילם?

     

    "זה דבר שהכי פחות מטריד אותי. היום יש 500 משפחות שעושות חינוך ביתי, וזו חברה לכל דבר. בכל מקום בארץ כמעט יש קבוצת מפגש. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, במפגשים שהם לצורך חברתי וגם לפעמים לתוכן לימודי. כשאתה מכניס 40 ילדים לכיתה ומפעיל עליהם שליטה מה הם יעשו כל דקה, אתה בעצם מכניס המון לחץ, מתח, עוינות ואלימות. אלה תופעות שלא קיימות בחינוך ביתי פתוח".

     

    אצלכם אין מתח, את לא קורסת בסוף יום כזה?

     

    "אני נהנית מאוד. אני מאושרת להיות בשבילם, ומאושרת להיות בשביל עצמי, כי גם אני יכולה ללמוד ככה".

     

    ד"ר רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, עוקב כבר תקופה ארוכה אחר המחנכים מהבית, ויש לו מסקנות נחרצות. "לא מדובר פה באיזה פריקים שבגלל מחשבות שווא לא שולחים את הילדים לבית הספר. הם אנשים מאוד רציניים, שמסתמכים על הנחות מוצא שרוב חוקרי החינוך מקבלים, שלמידה צריכה להיות במצב אותנטי, צריכה להיות משמעותית, וצריכה לנבוע משאלות שמתעוררות אצל הילדים. הם חושבים שלשלוח ילד משמונה עד שלוש או ארבע למקום שהוא לא רוצה, לעשות דברים שהוא לא רוצה, עם אנשים שהוא לא רוצה, עם אנשים שהוא לא בחר, בסביבה שהיא מנוכרת ממהותה, זה דבר שלא כדרך הטבע, והם צודקים".

     

    מה לגבי הטענה שחינוך ביתי מעודד בורות?

     

    "ובית הספר לא מעודד בורות? אם אפשר היה לומר שבית הספר הישראלי מחנך אנשים משכילים, רחבי דעת, מעמיקים, אז אולי היה צריך להתייחס לטענות האלה ברצינות, אבל ברור שבית הספר לא מצליח ללמד אפילו לבגרות או למבחני הפיז"ה השונים שהוא ניגש אליהם, ובטח שהוא לא מחנך להשכלה רחבה".

     

    המתנגדים לחינוך הביתי טוענים שיש לאפשר לילד להתמודד עם הנושא החברתי בבית הספר כדי שיוכל להתמודד בצורה טובה יותר עם החיים.

     

    "את זה אני פוסל על הסף. ילדי החינוך מהבית הם הרבה יותר פעילים חברתית, אין שום אינדיקציה שהם לא יכולים להתמודד חברתית או לחיות חיים משמעותיים מבחינה חברתית. אם יש אינדיקציות, הן דווקא לטובתם. אם אני הייתי רוצה לשלוח ילד כדי שילמד להתמודד עם המציאות המורכבת הקשה מאוד עמה אנו חיים, המקום האחרון שהייתי שולח אליו זה בית הספר.

     

    "בית הספר הוא מכונת זמן, הוא מחזיר אותנו איזה 150-200 שנה אחורה, למציאות שכבר לא קיימת, של יציבות, של מבנים לינאריים, של פיקוח מאוד הדוק, של עבודה מנכרת במשך 12 שנה. זהו בעצם חיקוי של בית חרושת של המאה ה-19. אז זה היה מאוד פונקציונאלי כי הוא היה צריך להכשיר פועלים לבית החרושת, זה היה התפקיד המרכזי שלו. היום אין מציאות כזו. בית הספר מכשיר אנשים לעולם שהיה. בית הספר לא מפתח אמונה עצמית, אמונה ביכולת, יכולת התמודדות – אלה הדברים שצריך כדי להצליח בחיים המאוד דינמיים שלנו. בית הספר מדכא את התכונות הללו, לכן זה המקום האחרון שצריך לשלוח אליו אנשים כדי שיתפתחו לאנשים אוטונומיים.

     

    "לשלוח ילדים לבית ספר זה שקול להקרבה שלהם למולך, ולמולך גוסס, או כבר שלושת-רבעי מת. זה מולך שדיכא את יכולתם להתפתח אבל היה דרוש עד לפני כמה עשרות שנים, כשהכשיר אותם לתפקוד מסוים. היום כבר לא צריך את ההכשרה הזו, זה כבר לא קיים. אז למה להקריב את הילדים?"

     

    ומה אם יש ילדים שלא רוצים להתחנך בבית ומעדיפים ללכת לבית הספר?

     

    "מהמחקרים בארץ, ומהניסיון שלי, אין שום סימן שהילדים באופן עקבי לא מרוצים מהחינוך הביתי. עם זאת יכול להיות שיש מקרים שילדים לא מרוצים, מדי פעם הם מספרים על זה, כי בגלל סיבות חברתיות ואחרות ילד כן רוצה ללכת לבית הספר. ואז אם ההורים שלו עקביים, לשיטתם, הם צריכים לעזור לו ללכת לבית הספר. אבל אני לא חושב שזו תופעה דומיננטית".

     

    הכל בזכות האינטרנט

     

    הלימוד הביתי ידע כמה עליות ומורדות במערב, לאחר שעלה לתודעה בשנות השבעים בזכות כמה מניצולי הסיקסטיז. השמרנים רייגן ותאצ'ר לא עודדו את המגמה, שחזרה לצמוח מאוחר יותר במשטרי קלינטון ובלייר, וקיבלה חיזוק עם התפתחות האינטרנט. לדברי אבירם, "בכל העולם החינוך מהבית עלה באופן דרמטי מ-95', בתקופה שהאינטרנט החל להתפשט. מהפכת התקשורת מאפשרת ללמוד כל דבר מכל מקום וביחד עם כל אחד באמצעות האינטרנט, וזה גורם משמעותי".

     

    גם עליית המודעות לזכויות הפרט משחקת תפקיד. "ההורים פחות מוכנים לוותר על זכותם הטבעית לחנך את ילדיהם. חוק חינוך חובה פוגע דרמטית הן בחופש של ההורים לחנך והן בזכות הילדים לחופש מסוים. זה סותר את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית".

     

    מערכת החינוך, טוען אבירם, עתידה לשקוע, כי היא לא השכילה להתאים את עצמה למציאות הפוסט מודרנית. "המעמד הבינוני המשכיל ידרוש יותר ויותר אוטונומיה, אם בצורה של בתי ספר דמוקרטים, פתוחים, הום סקולינג, או קואליציות בין בתי ספר להום סקולינג, שגם זה קיים. עדיין יישאר חינוך ממלכתי כפי שאנו מכירים כיום, אבל הוא יהיה ברירת המחדל של מי שלא תהיה לו ברירה".

     

    מה דעתך על עמדת משרד החינוך כלפי הורי החינוך הביתי?

     

    "עמדת משרד החינוך כלפיהם עד לפני שנה היתה מתנכרת, עוינת ומעליבה, לכן זו תגובה טבעית של ההורים לחשוש מהמערכת. בזמן האחרון נראה שיכול להיות שיש חשיבה מחדש במשרד החינוך".

     

    כניסתה של השרה יולי תמיר למשרד עוררה ציפיות בקרב ההורים לשינוי יחסו של המשרד אליהם. לא בטוח שהתקווה הזו תתממש. "השרה תמיר מאמצת את עמדת הגורמים המקצועיים במשרד בנושא החינוך הביתי", מבהירים במשרד החינוך.

     


    מרים זיניגרד. הולכים לבג"ץ (צילום: סשה זיניגרד)

     

    עם מערכת יחסים עכורה בין הצדדים, צפוי נושא החינוך הביתי להגיע לבג"ץ. סשה זיניגרד מאריאל, אב לחמישה ילדים, עומד להגיש בקרוב, יחד עם הורים נוספים, עתירה לחייב את המדינה להכיר בדרך הלימוד הביתי כפי שהם תופסים אותה. נגד משפחת זיניגרד נפתחו כבר שני תיקים, האחרון שבהם מתנהל בימים אלה בבית המשפט. העבירה המיוחסת להם: הפרה של חוק חינוך חובה. "מערכת החינוך הפעילה עלינו לחץ פיסי מתון כדי שנשלח את הילדים לבית הספר", הוא אומר. כעת הוא מקווה שבג"ץ יצליח סוף-סוף לחנך את משרד החינוך.

     

    משרד החינוך: חינוך חובה הוא סממן של נאורות

     

    ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "הענקת חינוך חובה לכלל האוכלוסייה על ידי המדינה ועיגונו בחקיקה הוא מהסממנים המשמעותיים של מדינות נאורות, שישראל נמנית עליהן, המכירות בצורך לקיים מערכת חינוך ציבורי שוויונית והוגנת. המשרד מכיר גם מכיר באופציה של מתן פטור מחוק לימוד חובה לצורך חינוך ביתי על פי הנחיות המשרד. זו הסיבה שכבר בשנת 2003 נוסחו הנחיות וכללים לבקשת פטור לצורך חינוך ביתי.

     

    "במידה וההורים אינם עונים על ההנחיות לא ניתן לפטור אותם מחובת עמידה בחוק לימוד חובה. במקרה כזה מדובר בהפרת חוק וקציני ביקור סדיר נשלחים לבדוק מדוע הילד אינו מבקר בביה"ס. במידה וההורים לא נענים לבקשתם זכותם לערער על ההחלטה בפני המנהל הכללי שהשרה אצלה לו את סמכותה בנדון. חינוך ביתי אינו בא לענות על צפיפות בבתי ספר ובוודאי לא לשמש צינור העוקף את החינוך הציבורי ומאפשר להורים בעלי יכולת לתת חינוך פרטי לילדיהם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הילד ילמד בבית, אבא יילך לבג"ץ"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ויזו'אל/פוטוס
    (אילוסטרציה)
    צילום: ויזו'אל/פוטוס
    צילום: ירון ברנר
    יונתן דנקנר. אוהב ניסויים בכימיה
    צילום: ירון ברנר
    צילום: ירון ברנר
    מיכל דנקנר ובתה. "זכות טבעית"
    צילום: ירון ברנר
    צילום: גיל יוחנן
    יולי תמיר. ההורים קיוו לשינוי
    צילום: גיל יוחנן
    צילום: יריב כץ
    רוני אבירם. בית ספר? זה בית חרושת
    צילום: יריב כץ
    מומלצים