שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספין דייטינג ברומניה
    מאפיונרים שמחליפים חבילות, מלוות אישיות מסורות וקהל שהגיע מוכן לדייט. הדרה לוין ארדי חזרה מפסטיבל ג'אז בינלאומי בסיביו אחרי שעשתה את זה ביג טיים
    הגעתי לרומניה כמו אל בליינד דייט כמעט נטול סיכוי, ויצאתי, אפשר לומר, נשואה ומכורה. נשואה לקהל המקסים, ומכורה לבמה, לאנרגיות, ליחס, למגע השחקים, לבועת הכוכבות, מכורה לשיאים, לחלומות, למקצוענות. אפשר לומר שנחתתי זה עתה מחמישה ימים של ספין דייטינג מטורף עם קהלים חדשים, חמש הופעות בשלושה ימים. אני והנגנים (אסף קראוס, שי סעדיה ויונתן גלפנד) הסתובבנו שיכורים מאושר, משפשפים את עינינו ולא מאמינים. האינטנסיביות, חוסר השינה, האנרגיות והעוצמות שנמצאו יש מאין, בכמה רגעי אמת שנדחקנו אליהם, כמעט ושיבשו את דעתנו.

     

    כל מפגש עם קהל חדש הוא סוג של בליינד דייט. שני הצדדים, הקהל מצידו, ואני מצידי, נמצאים כאן כדי להתאהב. לא בטוח שיצא מזה משהו, אבל זו המטרה שלשמה נתכנסנו. במקרה הרע, אנחנו מקווים שניפרד כידידים. במקרה הטוב, נתחתן. זה שם המשחק, ויש לנו שעה וחצי לשחק. למקומות, היכון, צא.

     

    אנחנו מתחילים בצעדים זהירים ומדודים. שנינו מתרגשים. אנחנו כאן כדי לגעת ולהינגע. צעד ראשון, נרעד ומדוד, עובר בשלום. אני מקבלת מחיאות כפיים, אני אפילו מרגישה את החיוכים על הפנים. יש חיבור, יש על מה לדבר, אני מרשה לעצמי לעשות צעד נוסף. הריקוד והשיח חייבים להיות הדדיים. ככל שהקהל נפתח אליי, אני נפתחת אליו, ולהפך. אבל הדברים חייבים להתרחש ברגישות הדדית, מתוך כנות וכוונת לב אמיתית. וזה עובד, אנחנו מתחילים להיסחף. יש כאן סיכוי לאהבה. אנחנו נעשים אינטימיים מרגע לרגע. ככל שהם נפתחים לקבל את ליבי, ליבי נפתח ונחשף ונפרש לפניהם בכל חדריו. עכשיו, גם כשאני נופלת, הם מרימים אותי, וכשהם קצת נופלים, אני חשה להרים אותם (יש לי שירי מצוקה. אם איבדנו זה את זה לרגע, אני מיד שולפת אותם. אלה הם שירים קצרים, ממוקדים, ישירים, שאי אפשר לאבד בהם כיוון. אתה יודע בדיוק לאן אתה הולך כשאתה שומע אותם). מחיאות כפיים, הדרן. וואו, זהו, היה טוב. שנינו כבר מחכים לפגישה הבאה, שתהיה, אם ירצה השם, בסיבוב ההופעות הבא באזור. אתה יודע שהדייט מוצלח, כשאינך יכול לחכות לפגישה הבאה.

     

    הבטיחו שיהיה בסדר

     

    עד הרגע האחרון לא ידעתי כמעט דבר על הטור המצפה לי ברומניה, לא באיזו חברה טסים, לא איפה לנים, לא מי יקבל את פנינו, איפה בדיוק מופיעים, באיזה אולם, באיזה סדר גודל. הזמינו אותי לשלוש הופעות, והבטיחו שיהיה בסדר. ולמרות שאני אלרגית במיוחד לצימוד המילים הלבנטיני "יהיה בסדר", ולא סומכת ולא מאמינה לאף אחד אף פעם, איכשהו הפעם עשיתי כמעשה ג'ורג'י קוסטנזה, וחרגתי מהרגליי הרגשיים. הלכתי על הבליינד דייט האולטימטיבי. הבטיחו שיהיה בסדר, והחלטתי להאמין. עם שמות כמו קונסטנטין, וולריאן ורומיולוס אי אפשר לטעות מדי.

     

    נחתנו בשלוש לפנות בוקר בבוקרשט, ואיש עם שלט "הדרה- ג'אז" ובלורית בוהמיינית מאפירה קיבל את פנינו, והוליכנו אל טרנזיט מרווח שהסיענו בדרכים עקלקלות אל בראסוב, היישר לפתחו של מלון יפהפה במרכז העיר, על מדרחוב השרוע לפאתי הרים ירוקים. חדרים אישיים מרווחים, מדרגות מלכותיות, תקרות גבוהות. פעם זה היה מעוז האצולה, הסבירה המארחת. שתי מלוות הוצמדו אלינו למהלך כל שהותנו בבראסוב. הן לוקחות אותנו לאן שנרצה, לאכול, לטייל, לבנק, לקיוסק, אפילו לשירותים. כשיורד גשם, הן אוחזות מעלינו מטריה. הן רוחשות סביבנו ללא הרף, דואגות לכל צרכינו, אפילו אלה שחולפים רק במחשבתנו, כך נדמה. אחרי התרעננות ראשונית הן מובילות אותנו למסעדה קרובה. אנחנו מתכוונים להתיישב, אבל הן מכוונות אותנו לחדר אחורי ופרטי השמור לאנשים חשובים מאוד. במרכזו שולחן ענק וערוך. יש בו טלוויזיה ומערכת סטריאו במיוחד בשבילנו. מנהלת המופע מציגה לנו סדר יום מתוכנן ומתוזמן למשעי. מחר בשעה 10 ארוחת בוקר, בשעה 12 מסיבת עיתונאים. בשעה שתיים סאונד צ'ק, בשעה שש ארוחת ערב, אחר כך מנוחה קלה במלון. בשמונה יש להגיע לתאטרון. ההופעה מתחילה ב 20:45.

     

    יותר מופרך מטרנטינו

     

    למחרת מגיעים לקחת אותנו לקלוז'. בערבו של היום, אנחנו מופיעים במועדון שעוצב על ידי בעל המקום, שהוא גם אדריכל וגם פריק של מוזיקה. אנחנו נדחקים לוואן מצוחצח, כששני מאפיונרים עם ג'ל ושפם דקיק ומעוצב מתיישבים במושב הקדמי, ספונים בין ערמות של קופסאות נעליים של פבריציו, שמי יודע מה יש בהם. הדרך אורכת כשש שעות. פתאום, באיזה כביש צדדי באמצע שום מקום בין הרים וכפרים, מקבל הנהג טלפון, ומודיע לנו באנגלית רצוצה ומבטא סיציליאני כבד שהוא חייב לעצור רגע, ממש כאן, באמצע השומקום, לפגוש חבר. זה יקח דקה או שתיים.

     

    אנחנו עוצרים, ועל פנינו חולפים במהירות משאיות שכמעט מוחקות אותנו מהכביש. מאחורינו נעצר החבר, והם מתחילים להחליף חבילות ביניהם. באמצע הכביש. אנחנו מפחדים להביט אחורה, כדי לא לראות מה שאסור לראות, ומנסים להציץ דרך המראות הקדמיות. במבט חלקי אנחנו מזהים אקשן עירני במיוחד, ותחלופת חבילות ארוזות בפלסטיקים. אנחנו בטוחים שנקלענו לעסקאות מפוקפקות בהחלט, ומתכננים דרכי מילוט. אל ההרים. קונספירציות חובקות עולם חולפות בראשנו. פסטיבל הג'אז אינו אלא סיפור כיסוי תמים ופיתיון מבריק. אכלנו אותה. אסף (המתופף) מפעיל את יונתן (הגיטריסט), איש הקומנדו הימי בעברו, שבמקרה הצורך יקח פיקוד. יש פה נהר קרוב, ואם חייבים, נלמד גם לצלול. אני והמתופף לוקחים את הצד של החרדות. מדמיינים את הרע מכל. הבסיסט והגיטריסט נמצאים בצד המרגיע. אבל כולנו מסכימים שגם טרנטינו לא יכול היה לכתוב סצנה מופרכת מזאת. ארבעה מוזיקאים ירושלמים שנקלעו לעסקה אפורה של מאפיונרים-צעצוע באחת הדרכים הצדדיות באזורים הנידחים יותר של רומניה, בדרך להופעה. אני מתחילה לחשוב אם מוזיקה שווה את כל זה.

     

    אחרי דקות ארוכות שמרגישות כמו נצח, מתחילים השניים להעמיס חבילות ארוזות על הוואן העמוס במילא. אנחנו מעבירים את התופים והגיטרות על ברכנו, כדי שלחבילות המסתוריות יהיה מקום. אנחנו מנסים להתבדח עם השניים, להתחבב עליהם, לא לעורר את חשדם בחשדנו, ומזכירים להם, ככה, בעדינות רפויה, שאנחנו עלולים לאחר להופעה, ושיש עוד סאונד צ'ק לעשות, והם עונים בצחוק נינוח ומאיים, חושף שיניים וזהב, וממשיכים להעמיס. אנחנו ממשיכים לנסוע, והגיטריסט פוצח בשיחה עירנית ונוירוטית עם השניים, רק כדי להסיח את דעת כולנו מהמתח המצטבר באוויר הדחוס והמפוחד אשר בינינו. הם מסבירים לנו שהם סוחרים, והחבילות הן חפצי נוי לבית, עבודת יד רומנית, ומראים לנו דוגמה או שתיים. אנחנו מגיבים בהתפעלות עודפת.

     

    להיזהר, הבי.בי.סי מצלמים

     

    אנחנו מגיעים לקלוז' מותשים בדיוק בזמן להופעה, עושים בלאנס קצר, ומתחילים. אני מרגישה שכוחותיי עוזבים אותי ואני על סף עילפון, ומחליטה להניח את השירים שלי בצד ולכתוב שירים חדשים תוך כדי הופעה. על המקום. רציתי לספר להם סיפורי מאפיה רומנית, אבל יצאו לי, שוב, כמו תמיד, רק סיפורי אהבה משובשים. הקהל מתרגש ומבקש שירים שלי מכל האלבומים. אני מבינה שהקהל שלי הגיע מוכן ומיודע לדייט איתי, ומחזירה לו הדרנים עד אחרון כוחותיי.

     

    למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לסיביו, עיר יפהפיה. שם מקבלים את פנינו אינספור מלווים, ודואגים לצרכינו, עד הפרט הקטן ביותר. במלון חמישה כוכבים מרווח, צמוד לתיאטרון בו נופיע הלילה, אנחנו מתענגים כילדים מאושרים. ארוחת ערב, בלאנס, מנוחה, הופעה.

     

    זה הדייט לו חיכיתי יותר מכל. 1000 איש ויותר באולם תיאטרון מרווח. הבי.בי.סי העולמי והטלוויזיה של רומניה עוטפים אותנו בעשרות מצלמות מכל כיוון. התאורה משייטת על פניו הרבים של הקהל. במה ענקית. פסנתר כנף מאורך במיוחד. וסאונד מהשמיים.

     

    כשהתחילה ההופעה התבלבלתי מעט מרוב צלילותו של הסאונד. כאילו חדר אקוסטי מאובזר למשעי סוגר על אוזניי, כשכל כלי מגיע אליי בערוץ נפרד ומזוקק, וקולי שלי מגיע אליי מבפנים, מתוכי, מעובי מעמקיי. זו הייתה תחושה כל כך חדשה, כל כך מסחררת, כל כך מטלטלת, שלקח לי כמה שניות להתרגל.

     

    הדייט עם הקהל התחיל במפץ גדול ונרגש, והמשיך, תוך כדי הופעה, למעשה אהבה של ממש. ידעתי שהבי.בי.סי מצלמים, ועליי להיזהר בלשוני ולמצוא מילים חלופיות לעניינים שברומו של עולם, רק כדי למנוע כמה שיותר ביפים פולשניים בשידור. מה אני יכולה להגיד, זה היה כמו לעשות אהבה מול עיניהם המציצות של הבי.בי.סי. ככל שהדברים אסורים יותר, כך הם נעשים מלהיבים ומרגשים יותר. בשיא האינטימיות הזאת עם הקהל, נפרדתי מהם, בחיבוק סוער. אין ספק, עשינו את זה ביג טיים. "אני מקווה שגמרתם", אמרתי להם, והם ענו בשאגה שאי אפשר היה לטעות בה.

     

    האתר של הדרה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ספין דייטינג ברומניה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הדרה לוין ארדי. מחכה לפגישה הבאה
    צילום: אילן בשור
    עם הלהקה ברומניה
    7 לילות
    מומלצים