עסק שחור. וקטן. ושעיר

חתולים בצנרת

דונלד פייגן התפרסם בתור חצי מהצמד סטילי דן, שהצליח לעשות את הבלתי אפשרי - להפוך את מוזיקת הפיוז'ן-בין-ג'אז-לרוק ממשהו סטרילי ומשמים למשהו סקסי, קטיפתי וזוהר. ככה זה: כשאתה קורא ללהקה שלך על שם דילדו מהספר "ארוחה ערומה" של בורוז, רוב הסיכויים שלא תצליח להישמע כמו משהו מהלובי של השרתון.

האלבום החדש של פייגן בן ה-58 הוא החלק המסכם של טרילוגיית אלבומי הסולו שלו. האלבום הראשון והמופתי, The Nightfly, עסק בנוסטלגיה לעבר, ולצד הרומנטי של המרוץ לחלל והמלחמה הקרה. הוא יצא ב-1981 וזכה להצלחה מסחררת - כולל הקליפ המצוין לשיר New Fronteir, שתיאר דייט רומנטי במקלט אטומי. השני, Kamakiriad, יצא ב-1993 ותיאר עולם עתידני ומגניב, אבל לא ממש דפק. ואילו Morph The Cat עוסק, מן הסתם, בהווה (כלומר בחיים בניו יורק שאחרי ה-11 בספטמבר, ככה שאפשר למקם אותו איפשהו באמצע).

פייגן משתמש כאן בדימויים של סרטי מדע בדיוני משנות ה-50 כדי לנסות לתאר את הרוע הג'ורג'-בושי שמחלחל באוויר ומסמם את האנשים. אחד השירים נכתב ישר אחרי הוועידה הרפובליקנית שנערכה במנהטן, ופייגן מעיד שהיה מעדיף להילחם בחייזרים מאשר להתמודד עם הרוע שהתגלגל לעיר רכוב בלימוזינות. מצד שני, הוא מוצא צד רומנטי בהגברת האבטחה פוסט אסון התאומים ב-Joan Security, שיר אהבה חמוד למאבטחת בשדה התעופה. שנאמר, זה מגנומטר או שאתה שמח לראות אותי.

באלבום החדש מוכיח פייגן שהוא עדיין יודע לחבר שירים ולהפיק אותם באופן מנצנץ ונעים. אבל הכתיבה המופתית כבר לא באה לו בקלות, והיה אפשר לנפות מכאן איזה חמישה שירים כדי להישאר עם מה שטוב באמת.

דונלד פייגן, Morph The Cat

הטוב: פייגן.

הרע: פייגלין.

המכוער: פייגל'ה.

ילדי הקירח

עד איזה גיל אפשר להמשיך להיות מתבגר בכיין? אם שואלים את פלסיבו, אז עד שמשבר ההתבגרות יתחלף במשבר אמצע החיים.

פלסיבו מוציאה אלבומים כבר עשר שנים, וחברי הלהקה כבר באמצע שנות ה-30 של חייהם. אבל בהאזנה לאלבום החדש רואים איך הזמן לא עובר מבחינתם: השירים שלהם הם עדיין מופת לנעורים כואבים ומדממים, מלאים בכעסים גימנזיסטיים, אי התאמה חברתית ואפילו שיעורי אלגברה. מהבחינה הזאת ברור שחברי להקת הרוק המצליחה, חביבתם של רבבות תיכוניסטים שמורחים קו עיפרון שחור בעיניים, לא נותנים למעמד של אלילי-על לבלבל אותם. הם עדיין מכורים לסליז, לצד האפל של החיים ולאמצעים נרקוטיים, מהתרופות הפסיכיאטריות של שיר הנושא ועד להרואין.

אה, ולמען הסדר הטוב נזכיר רק את השיר המסקרן באלבום, Broken Promise: מייקל סטייפ קופץ להתארח בדואט שמתחיל כבלדה עגמומית והופך לאורגיה גראנג'ית.

פלסיבו, Meds

הטוב: השיר Blue Post, שיוצא קצת מהרחמים העצמיים לטובת כעס בריא.

הרע: כעס חולה.

המכוער: אנא עארף, מכפר אז"ר?

שכמו ומטה

הבשורה הטובה היא שפרינס ממשיך לחגוג כאילו עכשיו 1999. בעצם, תיקון: 3121. זה שם האלבום, זה שם השיר הפותח, וזה ככל הנראה המספר של חדר המלון שבו הוא מתכנן לחגוג על האמ-אמא שלך. מה זה אומר? בעיקר שפרינס חזר לפני שנתיים לעניינים מתהום הנשייה שאליה נכנס בסוף שנות ה-90, והוא מתכוון להישאר בהם, חרמן מתמיד, פאנקי מתמיד ומאמין אדוק בג'הווה, רחמנא ליצלן.

3121 מלא במקצבים שגורמים לאגן הירכיים שלכם לזוז כמו רקדנית הבטן בסרט המצרי של יום שישי. הפאנק של השירים "לוליטה" ו"זיעה שחורה" למשל הם ממש פרינס במיטבו, וצריך להתאמץ בכוח לא להתחיל לרקוד כמו טמבלים. הבלדות מצידן קצת פחות מרשימות. בעיקר "טי אמו קוראסון" (בספרדית: "תבוא קללה על המאפה שלך". סתם, "אוהב אותך, לב שלי"), שיר כל כך נוטף סירופ סוכר שצריך כדור נגד צרבת בהישג יד. אבל Satisfied, שיר מייקינג אאוט מהסוג הישן והטוב, בא ומזכיר שהאיש - מה לעשות - עדיין גאון, למרות הנטייה לתכשיטים מזהב ולכתיב מוזר.

הנקודה החלשה באלבום היא הסינתיסייזרים החורקים שמפוזרים לכל אורכו. אח שלו, זה שאתה גאון מוזיקלי שמנגן על כל כלי אפשרי לא אומר שאתה מעודכן באופנות. הסאונד הזה עדכני בערך כמו הקטיפה הסגולה שעל המיטה שלך. שב לאיזה סשן עם הנפטונז וקבל מושג על הסאונד שילדים אוהבים.

Prince, 3121

הטוב: פרינס.

הרע: פרינס.

המכוער: פרינס.