"האדם קיבל מתנה: יכולת להדחיק"
"ישראלים וחיות אחרות" בהנחיית אורלי זילברשץ-בנאי, שמגיעה לסיומה, הציגה תמונה רחבה על יחסים בין בני אדם לבעלי-חיים, אך נמנעה מלהשיב על השאלות הגדולות או למתוח ביקורת. "הצביעות הזאת, שאתה נורא מזועזע מהכל ואז זה עובר לך - זה טבעו של האדם"
דווקא הפרק האחרון, ששודר הערב (ג'), הצליח לערער את השלווה המוכרת שלה: "הפרק על החזירים זעזע אותי. בדיר יש ריח כמו בגיהינום. רציתי לזרוק את הבגדים שלבשתי שם. יש משהו מטלטל בפרק הזה, יותר מכולם. אדם שעובד בזה, אתה חושב שהוא חרא של בנאדם, אתה צופה בו בפרק ורואה שהחיים חרא, לא הוא".
זילברשץ-בנאי היא שחקנית ובדרנית, והתכונות הללו פעפעו לסדרה והוסיפו לה קווים של הומור דק. "יצאתי למסע", היא מנסה לבאר את מקומה בסדרה, "זו פעם ראשונה שעשיתי דוקומנטרי. ביקרתי במקומות שלא הייתי בהם מעולם, כך שהדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לזרום עם הסיטואציה כפי שאני, ולשאול על דברים שלא ידעתי עליהם קודם".
והיא באמת לא ידעה הרבה. החיות היחידות בעולמה הן חיות בית: חתול וכלב. החשיפה לתעשיית בעלי החיים למאכל הותירה אותה המומה, והיא מותחת קו מקביל בין התנהגות האדם לחיות לבין יחס האדם לחברו: "גם אם יש לך עור של פיל ואתה לא פעיל למען זכויות בעלי חיים, אתה רואה דברים שמשאירים אותך מזועזע. מצד שני אנשים מתנהגים אחד אל השני כל-כך מגעיל אז אתה לא מופתע שמתנהגים ככה לחיות. יש הרבה אכזריות והשפלה בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבה שלו. זה חלק מהפאזל הגדול, כך העולם מתנהל".
מה היית שם בעצם, אורלי או שחקנית שמשחקת דמות? כי לפעמים היית תיאטרלית וחבשת כובעים מעוטרים בנוצות.
"הפרק עם החתולים הוא הפרק היחיד שהייתי ככה. זה נעשה מאיזה סוג של מבוכה, כי הרגשתי אי נוחות בחברת אנשים, שהם - בלי להיות שיפוטית - בשוליים, פחות מיינסטרים. וליפול עליהם, על החיים שלהם, עם כל מיני שאלות אישיות - זה הרגיש לא נעים, אפילו מניפולטיבי. אז התחפשתי למוסקיטר. חשבתי שהבגדים יצרו משהו תיאטרלי ומרוחק. חשבתי שאולי ככה אוכל לשמור על עצמי או עליהם. היום כשאני חושבת על זה מבחינה רעיונית - זה פייק. אתה בא לבת ים ומראיין אנשים, אז מצפים שתהיה לבוש בפשטות כי זה מה שחושבים על בת ים, ואני חשבתי שזו צביעות להתמזג, כי אני לא חלק מהם ואני לא חיה כמוהם והחיים שלי נראים אחרת".
המפגשים עם אורחי חיים שונים דרשו ממנה מידה רבה של הסתגלות. היא גיבשה עמדה של צופה מהצד. "אני מבדלת את עצמי מהאנשים האלה, כי אני לא יכולה לעשות הצגות. זה נבע בהתחלה מניסיון למצוא את עצמי בתוך הדוקומנטרי, אבל גם אני סוג של אאוטסיידרית".
מאותן סיבות, למרות שלא עמד לה הכוח לצפות בכבש המובל לשחיטה לרגל חג הקורבן, היא טעמה מאוחר יותר מבשרו. "זה כמו שהורגים את במבי - אתה עוצם את העיניים ומציץ ומה שאתה לא רוצה אתה לא רואה. לא בא לי לראות את זה, אני אדם רגיש. ומצד שני להתחפש לצמחונית זה נראה לי פייק. אני לא פריקית של בשר, אני לא חזירה, אני לא אדם סופר נהנתן, כזה שירוץ לאכול איזה סטייק. גם לי יש קווים אדומים של מה שאני כן אוכלת ולא אוכלת. אדם שיעשה הכל בשביל גורמה זה לא באמת אני. אכלתי, יותר נכון לעסתי מהבשר, כדי לא לבאס את הבנאדם שאירח אותי, וכי אני לא שקרנית. אני הרי לא צמחונית".
לעצום עיניים כמו בסרטים זו פריבילגיה של עירונים?
"זה לא עירוניות תל-אביבית, זה רוב האנשים. רוב האנשים לא רואים ואוכלים. לא היתה לי טיפת ביקורת לגבי השחיטה של הכבש. זו הדת וזו המסורת שלהם. הם לא שוחטים כבשים בכמות שכל בנאדם שמייצר בשר. הם שוחטים באירועים מסוימים, כאקט דתי מסורתי. הם לא עובדים בלשחוט כבשים, אין להם מפעל".
"לא באתי לשפוט"
בהתאם לנקודת המבט הפלורליסטית שלה, גם את אלו שכן שוחטים בעלי חיים לפרנסתם היא לא שופטת לחומרה. "גם אלו שזו העבודה שלהם - אולי הם היו רוצים לשתות אספרסו קצר בשינקין ולעבוד בעבודה אחרת? לשבת ולמתוח ביקורות זה נורא קל. הביקורת צריכה להיות על איך העולם מתנהל, לא על הבנאדם הספציפי שעובד במפעל, כי זה חוסר צדק".
הראייה הזו היא שעוררה תמיהות לגבי מידת הרצינות שלה ושל הסדרה. זילברשץ-בנאי מתקוממת על הביקורת שספגה על שלא נקטה עמדות נחרצות יותר במצבים מסוימים: "הידע שלי לא מספיק רחב. לא באתי לשם לשפוט, כי אני לא יכולה לשים את עצמי בעמדה של לחלק ציונים לאנשים".
את מתכוונת לדברי הבוקר, שסיפר שלא התרגש למראה הגופות בסברה ושתילה ואמרת בתגובה "השיחה עם אלון זעזעה אותי אבל אחר כך עבר לי"?
"כל דיאלוג שהיה יכול להתפתח במקרה הזה היה נורא לא מעניין, נורא שמרני, כי אני הייתי מדבבת את הדעות השמאלניות שלי והוא היה מדבב את הדעות הימניות שלו. אמרה לי עיתונאית אחת - מה, אורלי לא פותחת את הפה? אבל זה שמרני והכי צפוי לרצות שאענה לו. הרי לא היה באמת מתפתח דיאלוג כי מה שהוא אמר היה כל כך קיצוני. לא היה ברמה שלי לענות לו, הרגשתי פחיתות כבוד להיכנס לדבר הזה".
יכול להיות שהדיאלוג שהיה מתפתח היה חורג מגבולות הנושא של הסדרה, ויכול להיות שאנשים ראו במה שאמרת קלות דעת.
"השמרנות הזאת. כולם נורא חיכו שאני אענה. מלכתחילה שעמם אותי הדיאלוג שעמד להתפתח. אנשים כ"כ רגילים לסוג מסוים של דיאלוג שאמור להתפתח, ואם זה לא קורה ואתה לא פותח את הפה שלך - אתה מפחד. הרי לא יעלה על הדעת שאני מפחדת מהאיש על הסוס או מפחדת להגיד את דעתי בקול רם. ניסיתי לדלג על סיסמאות וקלישאות שהיו הופכות לשלושה משפטים בסצנה".
יכול להיות שכשאמרת ש"עבר לך" היה בזה רמיזה ליחסים אדם-חיה: מזדעזעים ועוברים הלאה. כמו שתהית בפרק הראשון האם "וגר זאב עם כבש" אפשרי. כי מה עושה הזאב כשהוא חש רעב, כשהוא משועמם, כש"עובר לו"? הוא מוציא את זה על הכבש.
"חלק גדול מהמגדלים מאוד אוהבים את החיות שלהם. הם דואגים להן ומטפלים בהן זה מפרנס אותם. יש משהו נורא מוזר בזה שהם אוהבים את החיות ובסוף אוכלים אותן. בפרק האחרון אני אומרת שזה נורא משונה: רוב האנשים שפגשתי בסדרה נורא אוהבים את החיות שלהם, אבל הם מתעללים בהן, מגדלים אותן בתנאים איומים ואוכלים אותן. אז מה זה אומר בעצם על מושג האהבה? וזה גם מסכם את הסדרה כולה".
אבל אי אפשר לא לציין שהסדרה אמנם נוגעת בנושאים כבדי משקל, אולם לא יורדת לעומקם.
"תשובות הסדרה לא נותנת. הצביעות הזאת, שאתה נורא מזועזע מהכל ואז זה עובר לך - זה טבעו של האדם. האדם קיבל מתנה: יכולת להדחיק. בן אדם רואה הרבה דברים איומים וטראומטיים בקנה מידה בלתי נסבל וממשיך הלאה. אתה לא רוצה לראות, או שאתה מעדיף לא לראות. כך שגם העיתונאית הזו, שמאוד הזדעזעה מזה שלא הזדעזעתי ואמרתי 'עבר לי', גם היא, ברגע שהיא גמרה לכתוב - עבר לה. גם לה עבר".
