מבט לחדשים

קיצור תולדות הזמן הוורוד

לא לשימוש עלמה סרטים

"קרייזי", שמגיע מקוויבק ודובר צרפתית-קנדית, הוא סרט השנה של קנדה. אם יצא לכן לראות סרטים קוויבקיים או בלגיים, מ"ליאולו" דרך "הווידוי", מ"החיים בוורוד" ועד "טוטו הגיבור", אתן יודעות למה לצפות מבחינה סגנונית: עלילה אפיזודית, אפית, שדוחסת 20 שנות התבגרות ל-125 דקות, עטופה בצבעוניות קליידוסקופית ובפסקול ג'וק-בוקסי שמשמש חלק אינטגרלי ממנה.

"קרייזי" מתחיל בחג המולד בשנת 1960, עם לידתו של זאק - ילד רביעי למשפחה קתולית אדוקה. מאז ינקותו זאק שונא את חג המולד, מתעב את שלושת אחיו ומתקשה לתקשר עם אביו. אבל אלה לא הבעיות היחידות שלו בחיים: בעוד הסרט מנתר קדימה בזמן, מחג מולד אחד לשני, מתברר שזאק חי עם משבר זהות מינית עמוק. הוא מעדיף ללבוש את הבגדים של אמו, אבל מנסה בכל כוחו להפגין את הצד הגברי באישיותו כדי לרצות את אביו.

הסרט, שמצולם ומעוצב לעילא, מקפצץ באופן לא אחיד על ציר הזמן, חותך בין זיכרונות, דמיונות והזיות, מערבב בין קומדיה וטרגדיה, ומזגזג בין הרצון של זאק להיות סטרייט לבין המשיכה שלו לבחורים שתקנים. בדרך הוא מתאר את חייו של זאק כמשהו בין מיוזיקל סנטימנטלי למעשיית מוסר דתית רוויה ברגשות אשם. סצנת השיא בסרט, ואולי הרגע המשובח ביותר בו, משלב את שני אלה: זאק הופך בדמיונו את מיסת חג המולד לנאמבר מוזיקלי על פי "סימפטיה לשטן" של הרולינג סטונס. אחרי לא מעט פיתולי עלילה, חלקם מיותרים וחוזרים על עצמם, מצליח זאק למצוא את עצמו, מבחינה רוחנית ומינית. איפה? במקום הכי רוחני והכי הומואי בעולם - ישראל.

"קרייזי", הקרוי על שם שירה של פטסי קליין (ובאנגלית, ראשי התיבות של שמות חמשת בני המשפחה), הוא סרט מענג עם רגעים של קאמפ מוקצן, אבל גם עם רגעים של רגשות צלולים. הסרט גרף את רוב פרסי הג'יני, האוסקר הקנדי, והוא מעורר תקווה שהקולנוע הקוויבקי הרדום אולי יצליח סוף סוף להתעורר לחיים.

"קרייזי", במאי: ז'אן מארק ואלה, שחקנים: מארק-אנדרה גרונדין, מישל קוט, דניאל פרול, החל ב-11 במאי

תוף הבאך

לא לשימוש עלמה סרטים

"ליבי החסיר פעימה" הוא הסרט שזכה השנה בפרס הסזאר, האוסקר הצרפתי, והבמאי ז'אק אודיאר נחשב כרגע לאחד היוצרים המסקרנים בצרפת. כמו ב"גיבור בזכות עצמו" וב"על שפתי", סרטיו הקודמים, גם בזה הנוכחי הוא ממשיך לערבב בין ז'אנרים ולבנות עלילות שמתעסקות בגיבורים שלא מצליחים לגבש לעצמם זהות, ומיטלטלים בין קיום שקט ומופנם לבין פשע ואלימות. נוסף לזה, המחצית הראשונה של הסרטים שונה לחלוטין מהמחצית השנייה: החצי הפותח נינוח, מופנם, מהורהר; החצי השני משנה הילוך והופך לאנרגטי, אלים, מסתורי ולעיתים גם חסר תקווה.

"ליבי החסיר פעימה", שמצולם כמעט כולו מהכתף, בין צללים ועם המון תקריבים, הוא מאותם סרטים שצפייה שנייה מיטיבה איתם: קשה להתחבר אליו בתחילה, קשה להינתק ממנו בסוף. הוא מבוסס על "אצבעות" של ג'יימס טובאק, סרט פשע עצמאי ניו יורקי מסוף שנות ה-70. טום, הגיבור (בגילומו הנפלא של רומן דוריס), הוא מין איש עסקים מפוקפק, או גנגסטר בעל כורחו. נדמה שהוא צועד במסלול של אביו, נקלע לעסקאות מפוקפקות, מתחבר עם האנשים הלא נכונים, ונזקק ללא מעט אלימות כדי לצאת בעור שיניו מהמצבים שאליהם הוא נקלע.

במקביל הוא מפתח חלום להיות פסנתרן קלאסי. גחמה תסריטאית אולי, אבל זהו המקום שבו הסרט כורה את חסדיו. טום מתאמן בלי הרף על טוקטה של באך, מתכונן לאיזה אודישן חשוב מאוד, ומגלה בהדרגה שנפשו הולכת ומתעדנת, מזדככת מהמוזיקה ומהקשר הלא מילולי עם מורתו הווייטנאמית לפסנתר, שאינה דוברת מילה בצרפתית. וכך, כשהוא משתמש במוזיקה גם כמטאפורה וגם כמרכך, אודיאר עושה סרט לירי אבל גם אלים, שמנסה לאזן בין הצד המלודי של החיים לצד הקקופוני.

"ליבי החסיר פעימה", במאי: ז'אק אודיאר, שחקנים: רומן דוריס, נילס ארסטרופ, החל ב-27 באפריל

החיים עוד יותר יפים

והנה זוכה האוסקר ההונגרי - "ללא גורל". לאיוס קולטאי, צלמו הקבוע של אישטוון סאבו, עבר לכיסא הבמאי ועיבד את ספרו של אימרה קרטש, זוכה הנובל, לסרט שואה יפהפה. אוקסימורון? אולי, אבל זה ללא ספק אחד הסרטים היפים מבחינה ויזואלית שראיתי לאחרונה. אפשר גם לומר שזאת בחירה די נועזת מצד קולטאי לצלם סרט שעוקב בדקדקנות אחר החיים במחנה ריכוז, מבעד לעיניו של נער שהולך ומאבד את האופטימיות שלו, באופן כה עוצר נשימה.

יופיו של הסרט אינו נגמר בתמונה: גם הפסקול של אניו מוריקונה מפעים בעוצמתו. התוצאה היא סרט שואה שאינו הולם בראש צופיו עם דימויי זוועה עוכרי שלווה, אלא מאיר את העולם המסויט באור רך ורב חסד.

קצב הסרט, גוניו ונעימותיו הופכים את הכרוניקה היומיומית הקיומית לפיוט שמערבב בין יקיצה לחלום. אני מאמין שיהיו מי שיתרעמו על ניסיונו של קולטאי ליפייף את השואה, אבל חייבים להודות שזה מעשה מרתק. קשה להתיק את העין מיופיו של הסרט, גם כשהאנושיות בעולם הולכת ואוזלת, גם כשגורלו של הנער הולך ונהיה עגום יותר. זאת, אם כן, תמונת הנגטיב של "הפסנתרן": עלילת ההישרדות והמנוסה דומה מאוד, הגורל כמעט זהה, אבל ההתמודדות הרגשית והאסתטית שונה לגמרי.

לצופה הישראלי ששבע מדימויי שואה הסרט אינו מחדש הרבה. אבל גם לצופה הוותיק מעניק "ללא גורל" יכולת הרהור אקזיסטנציאליסטית מתמשכת, שהיא לעיתים חזקה ומשמעותית יותר מזעקת כאב ומחאה צורמת, אך בעלת עוצמה מזככת. הסרט הזה נשאר על הגב כמו שק לבנים.

"ללא גורל", במאי: לאיוס קולטאי, שחקנים: מרסל נאג', ארון דימני, עכשיו בבתי הקולנוע