"אני מת עליה, אבל מה יגידו החבר'ה?"
הבחור שהכרנו, שמספק לנו פינה חמה ומקשיב כל כך יפה, יישפט על ידי חברינו לפי פרמטרים אחרים. הם יסתכלו על בגדיו, על המשכורת, ההשכלה, איך הגוף שלו נראה. החברה שלנו טובה ומצחיקה והסקס איתה נהדר, אבל היא שמנמונת. גם אם הצלחנו להיות לא שיפוטיים בעצמנו, יש סכנה שיהיה לנו קשה להשתחרר מהמבט השיפוטי של הסביבה
התחלת לצאת עם מישהי, עם מישהו, הכל בסדר, אתם נהנים בפגישות, הוא איש שיחה מעניין, היא בחורה מרתקת. ואז, אחרי כמה שבועות, מגיע הרגע לצאת איתו או איתה בחברה. בנקודה זו, לפעמים קורה משהו לא נעים: אנחנו מתחילים להסתכל אחרת על אותו אדם. מתחילים להתבייש. כיצד זה קורה? מדוע הוא ממש בסדר בפגישות אישיות, אבל ערכו יורד מול עיני החברים והמשפחה? (הדברים אמורים לגבי גברים ונשים).
תהליך זה ניתן לכנות "הזדהות יתר" או "חוסר מובחנות". כלומר, אנחנו נוטים לנכס לעצמנו את התכונות והמאפיינים של בני הזוג שלנו. ואז, אם הם לא מושלמים, ואם הם עלולים לקבל ביקורת או לגלוג מהחברה, אנחנו חשים שזה מופנה גם אלינו. חוסר מובחנות כזה ניתן לראות גם ביחסים של הורים כלפי הילדים שלהם - הורים עלולים לחוש בושה גדולה אם הילד שלהם לא מספיק חכם, הישגי, יפה, מחונך וכדומה. כמו שהורים נוטים לראות בילדיהם "שלוחה" שלהם, זה יכול לקרות גם עם בני ובנות זוג, במיוחד בתקופה הראשונה של הקשר.
כולנו יודעים שהסביבה יכולה להיות מאוד שיפוטית וביקורתית. אנחנו גם יודעים איך שופטים, ולפי אילו קריטריונים. הבחור שהכרנו, שמספק לנו פינה חמה ומקשיב כל כך יפה, יישפט על ידי חברינו לפי פרמטרים אחרים. הם יסתכלו על הבגדים שלו, על המשכורת, ההשכלה, איך הוא מדבר, איך הגוף שלו נראה וכדומה. הבחורה שהכרנו היא טובת לב ומצחיקה, והסקס בינינו נהדר, אבל היא שמנה מדי. גם אם הצלחנו להיות לא שיפוטיים בעצמנו, יש סכנה, שיהיה לנו קשה להשתחרר מהמבט השיפוטי של החברה והסביבה.
לעיתים קרובות בן הזוג משמש "אוביקט" המייצג את הערך שלנו
הדבר נובע, בין היתר, מכך שבת/בן זוג הם לא רק בנאדם לקירבה וקשר, אלא משמשים לעיתים "אוביקט" המייצג את הערך שלנו. לא נעים להודות בכך, אבל לא פעם כשאנו באים שלובי זרוע עם החברה או החבר החדש, אנחנו חשים, במודע או שלא במודע, "עכשיו כולם ידעו שזה מה שהצלחתי לצוד". ואם הציד עלול להיראות חיוור או לקוי בעיני המשפחה, החברה והשכנים, אנחנו עלולים להרגיש שהערך שלנו נפגע אף הוא. תחושה זו תתבטא בהרגשת בושה או אפילו ביקורת וכעס ("למה הוא לא יכול להתלבש יותר יפה?" "למה הוא לא משתדל לדבר בלי מבטא?" או "למה היא לא עושה דיאטה?").
גורם פסיכולוגי אחר לסיבוך הזה הוא הנרקסיזם, הרצון של אנשים לחושב שאצלם הכל בסדר, ואז הבעיות של בן או בת הזוג נראות קיצוניות יותר. הנטיה היא להשליך את הפגימות על הזולת, להגיד "הוא לא בסדר" או "היא מביישת אותי" כדי לא לראות היכן אני לא מושלמ/ת. במקרים אלה, הפגם של בן או בת הזוג הוא תירוץ לייחס לו את כל הצדדים הלא אטרקטיבים ולהאשים את הצד השני בקשיים חברתיים, סגירות וקושי להשתלב כזוג בחברה.
אם בכל זאת האדם יקר לנו, ואנחנו חשים שעבורנו הוא מספיק טוב, חשוב להיות מודעים לחשש ולבושה מפני ביקורת הסביבה. חשוב לקחת אחריות, לא להטיל אותה עליו/עליה, לא לדרוש מבני הזוג להשתנות או להשתפר בדברים שאין ביכולתם להשתפר, אלא לבוא בראש מורם ולומר "זה האדם שאני אוהבת, ואם הוא לא מוצא חן בעיניכם - יש לכם בעיה!"
קבלה של הזולת פירושה הכרה בחולשות שלו
בחלוף השנים, בזוגיות טובה, שני בני הזוג אמורים ללמוד לקבל זה את זו, על הטוב והרע שבהם. קבלה של הזולת פירושה הכרה בחולשות שלו, והבנה שזה חלק ממנה וממנו. אם הזוגיות מתפתחת, ובכל זאת נשמרת תחושת הבושה והטינה על בת או בן הזוג שהוא "כזה", ניתן לחשוד שיש כאן בעיה אישיותית. אדם שבוחר להישאר עם מישהו שמעורר בו בושה, זקוק כנראה לפרנטר שיהיה "פחות" ממנו, מישהי שיוכל להשליך עליו את תחושת הפגימות והנחיתות.
בקשר מתמשך, אם יש עדיין תחושת בושה עמוקה לגבי הפרטנר, כדאי להתייעץ עם אדם מקצועי, ולהבין אם זה נובע מחוסר התאמה של בני הזוג, או מקושי לקבל באופן סלחני את תכונות הזולת. טיפול זוגי במקרים רבים הוא דרך טובה להתבונן בעיניים פקוחות זה על זו, וללמוד לחיות בשלום עם הפלוסים והמינוסים של שני בני הזוג ועם האופן בו הם נתפסים בעיני החברה והמשפחה המורחבת.
עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.
