לו עשיתי רוטשילד

יש לי 500 דולר על התחת. זאת לא מטאפורה. אלה התחתונים שלי, ששווים קצת יותר מ-2,000 שקל. שכר דירה לחודש. מלתחת קיץ שלמה של סטודנטית, וזה עוד רק הפרומו. בעוד רגע, בנות, אני אקח אתכן לסיור מקיף, כולל הסברים ודוגמאות, בנפתולי חיי. בעצם איזה נפתולים: בשדרה החמישית. בחיים שבהם לא צריך להוציא דף חשבון או לברר יתרה. החיים שבהם מסגרת האשראי עומדת על 300 אלף שקל, והטלפונים היחידים מוויזה נועדו לברר אם זאת באמת אני שרכשה עכשיו נעליים ב-50 אלף שקל.

זה אולי נשמע דמיוני, מומצא, מוגזם. אבל יש אנשים שחיים ככה, כמוני. אתן פשוט לא מכירות אותם. אותי. אני לא מסתובבת איפה שאתן מסתובבות. לא מתערבבת. לא קונה איתכן באותו סופר. לא טסה איתכן במחלקת תיירים. לא מבלה באותן מסיבות. אני חיה בעולם שבו הכסף מדבר, והוא לא ממש מדבר איתכן. אתן פשוט לא מכירות את השפה. היא שייכת למיעוט נבחר של נפילים כלכליים, והכלל הראשון שלה הוא שכסף כן קונה אושר. אני מאושרת כי אני עשירה, ואני משתינה על צקצוקי הלשון שלכן. מורידה את תחתוני ה-500 דולר שלי ומשתינה עליכן.

לא תמיד הייתי כזאת. למעשה, אם אנחנו כבר נפתחות, הרומן שלי עם הכסף התחיל לפני שש שנים, כשהתחיל הרומן שלי עם הנרי. אני עבדתי כמתמחה במשרד עורכי דין לענייני נדל"ן. הנרי הגיע כדי לסגור עסקה בבולגריה. אני הקסמתי אותו במקצועיות שלי ובזה שהתייחסתי לתיק הזה, שהיה די זניח מבחינתו, כמו אל עסקת חיי. הטלפון שלי קיבל את השיחות שלו בכל שעה, גם כשהיה בארצות הברית ולא שם לב שאצלנו רק לפנות בוקר. שמרתי על סבלנות אימהית גם אחרי 17 שעות עבודה של תיקונים מייגעים.

חלפו כמה שבועות, עד ששיחות הטלפון בינינו התחילו להתארך ולגלוש לפסים אינטימיים. את פגישות העבודה העברנו מתאורת הניאון של המשרד לאור נרות במסעדות, על איזה בקבוק יין. חודשיים אחר כך כבר הפכנו לזוג, וחצי שנה משם עברתי לגור איתו באחוזה שלו באחד המושבים מחוץ לתל אביב.

הנרי הוא איש עסקים שעשה את הכסף שלו בעסקאות נדל"ן בחו"ל. הוא גרוש בן 40 פלוס עם שני ילדים מתבגרים, ונראה מצוין לגילו. עד שהכרתי אותו חייתי כמו סתם אישה בת 30 וקצת שגרה בדירה שכורה ב-600 דולר לחודש ומוציאה את רוב המשכורת שלה על חשבונות ואוכל. לפעמים דפקתי איזו ארוחה במסעדה או תכננתי נסיעה לחו"ל עם חברה, בדיל שפרסתי ל-12 תשלומים. על חיסכון אפילו לא היה מה לדבר.

לא לשימוש גבר עשיר עושר עלמה

לפני שהכרתי את הנרי חלמתי כמו כולם, אני מניחה, להתעשר. אבל האופציות לא נראו מבטיחות. אולי זכייה בפיס, אולי ירושה מפתיעה, אולי התקדמות איטית ומייגעת במעלה הקריירה בלי שום הבטחות. האמנתי שהרבה מאוד כסף יציב אותי על המסלול הנכון בדרך לאושר. דמיינתי איך אני נוטשת את השעות הארוכות במשרד לטובת איזה תואר שני לא פרקטי כזה, כמו קולנוע או אולי ארכיאולוגיה. פינטזתי איך אני קונה מלא בגדים, גומרת כל יום במסעדה מצוינת, טסה כל סופ"ש שני לחו"ל, ומצטיידת בדיסקים ובספרים ובמה לא. ואז בא הנרי, ואיפשר לי לעשות את כל הדברים האלה, והוכיח לי שצדקתי. כן, כסף מביא אושר.

עירית לינור אמרה פעם שכל עוד יש לך חברה טובה וכסף לשופינג, אין לך צורך בפסיכולוג. לפי התזה הזאת, אני הלכתי לטיפול אצל פרויד. אתן פשוט לא מאמינות כמה קניתי. ולא הסתפקתי רק בכיכר המדינה כמובן, כי הקולקציות שמגיעות לשם מצומצמות מדי וכוללות פריטים מהשנה שעברה. לא, אני את הקניות הרציניות שלי עשיתי בחו"ל. פעמיים ברבעון, ועדיף בלונדון, שהיא עיר יקרה מדי להמונים ולכן שקטה יותר. אין המולת קניות, אין תיירים שמבררים אם זה בדיוק במבצע, אפשר למדוד בשקט.

הרחובות סלואן ובונד בלונדון הפכו לחביבים עלי. שם, זו לצד זו, ממוקמות אימפריות המותגים. כל קונה מקבלת מוכר שדוהר בשבילה ברחבי החנות ומלקט פריטים. תשכחו ממוכרות חמוצות; כאן אתן מקבלות פול-ריספקט, וזה כבר עושה מצב רוח טוב. בסיבוב האחרון שלי שם קניתי ג'ינס של קוואלי עם רקמה נהדרת של צדפים ב-1,500 ליש"ט, וגם סנדלים של דולצ'ה וגבאנה (760 ליש"ט), תיק של גוצ'י (400), וצעיף דקיק של קלואה, כזה שמשליכים בנונשלנט על הכתפיים (500).

כשלא יכולתי לטוס הפכתי לקניינית מועדפת בבוטיקים של כיכר המדינה ורמת אביב. המוכרות זכרו איך קוראים לי ומה אני אוהבת כבר מהמפגש הראשון, כשגיהצתי 4,500 שקל על שלוש חולצות של קוואלי. בכל פעם שהגיעה קולקציה חדשה קיבלתי דיווחים חמים מהשטח שבישרו לי שבדיוק הגיעו הג'ינסים החדשים מקו האופנה של ויקטוריה בקהאם. הם נחטפים בטירוף, אמרו לי, אבל מחכים לי בצד למקרה שארצה למדוד. בשביל מי שעד אז התמודדה עם מוכרות עייפות התחושה היתה מרגשת, ממש כאילו הייתי אזרח עיראקי שבדיוק קיבל ויזה לארה"ב.

אחרי שהעברתי את החיים בין זארה למנגו, עטופה בגזרות שבמקרה הטוב ישבו עלי לא רע, יכולתי להעריך באמת את הבגדים האלה, שלא צריכים לא קיצור ולא הצרה. הכל פיקס, בדיוק במקום הנכון, ומהחומרים הכי איכותיים שאורזים את הגוף כמו מתנה. כשהייתי מסתכלת על עצמי במראה הייתי מתמלאת ביטחון עצמי ושמחה, ואלוהים - נראיתי כל כך טוב. תכירו לי את הפסיכולוג שאחרי פגישה איתו אתן מקבלות את האפקט הזה. ואל תגידו לי שאני סתם שטחית. אתן יודעות בדיוק כמוני שכשמרגישים יפים ומהממים, אפשר להשיג כל מה שרוצים. והתחושה הזאת היא אופורית.

החגיגה, אגב, לא מסתכמת רק בפריטים שרכשת, אלא גם בדרך שעברת עד שהם נחתו בחיקך המטופח. ברגע שמסגרת האשראי שלך בבנק היא בת שש ספרות, את נכנסת לרשימת השיווק הטלפוני של חנויות היוקרה: רהיטים, נעליים, יין, מכשירי חשמל, מכוניות. כולם הופכים לחברים הכי טובים שלך, ואת לבת בית אצלם בחנות. מצרכנית אנונימית את הופכת לאישה שמקבלת זהות, יחס אישי וכבוד.

למשל, בכל פעם שיצא לשוק מכשיר סלולרי חדש ומתקדם הוא נחת אצלי בלי שביקשתי. שליח מיוחד הביא אותו אלי עד הבית, נותן שירות אדיב התקשר לבדוק אם אני מרוצה, ואיזו מזכירה כבר מילאה בשבילי את הטפסים. תשכחו ממרכזי שירות עמוסים ומטכנאים שיתפנו לבדוק את הבעיה בעוד יומיים. הכל מיידי ומצריך ממך מינימום התעסקות בפרטים.

וההטבות לא מסתכמות רק בשופינג. אחד הצ'ופרים הגדולים ששייכים לאלפיון העליון הוא חופשות הסקי. ותסלח לי מי שאוהבת לגלוש על שקית ניילון בחרמון, או מקמבנת לעצמה דיל מוזל במלון הכל-כלול באנדורה ומרגישה שהיא שיחקה אותה. חופשות סקי אמיתיות באתרים יוקרתיים הן עניין של מאות אלפי שקלים. אנחנו למשל אהבנו במיוחד לנסוע לסן מוריץ בשווייץ. חדר באחד המלונות המפוארים בעיירה היוקרתית הזאת מתחיל ב-1,500 יורו ללילה. כשרצינו להתפנק היינו הולכים על הסוויטות, שעולות בין 3,000 ל-4,000 יורו. אגב, המלונות האלה לא נוהגים לקבל אורחים לפחות משבוע ימים.

תמורת המחיר הזה המתינו לנו בסקי-רום עובדים חרוצים של המלון שנעלו לנו את נעלי הסקי כשיצאנו בבוקר, וחלצו אותן בשובנו. בנוסף לזה היינו מזמינים כנהוג מדריך סקי צמוד, עניין שמסתכם ב-300 יורו ליום. חוץ מלדאוג שתשרדי את המסלול השחור בסטייל, הג'וב שלו כולל סחיבה של מגלשי הסקי במעלית לראש ההר או סתם בכל פעם שמתחשק לך להוריד אותם.

בתקופה שבין ינואר למרץ סביר להיתקל במורדות ההרים באחת הדמויות שמאכלסות את המוספים הכלכליים בישראל. בהתאם לזה, בחודשים האלה כוללות מרבית שיחון הסלון של האלפיון העליון אזכורים של בני שטיינמץ שגלש על המסלול האדום, רוני דואק שחזר עם נקע ברגל, או פפושדו והמשפחה שהיו גם הם באזור.

שם המשחק הוא אקסקלוסיביות. לא מתערבבים בקהל. במקום להזיע בפומבי בחדר כושר נהניתי ממאמן שהיה מגיע אלינו הביתה לאימון אישי. הנרי בנה במרתף הבית חדר כושר מושלם עם כל האביזרים, וארז, המאמן הפרטי שלנו, היה מגיע שלוש עד שש פעמים בשבוע, בכל פעם לשעה וחצי שעלתה 250 שקל. חוץ מלדרבן אותי להשלים 50 כפיפות, הוא היה מגיע אלינו 15 דקות לפני השיעור בשביל להכין לי שייק ירקות בבלנדר. בסוף האימון הייתי מקבלת ממנו מסאז' קצר וענייני, שחלילה לא ייתפסו לי השרירים.

ואם כבר לא להתערבב, דעי לך שמי שטס במחלקה הראשונה, למשל, לא עומד בתור לצ'ק-אין עם שאר הנוסעים. הוא לא נדחס במושב אמצעי בין זוג טיפוסים מיוזעים, אלא מתרווח בנחת עם כל העיתונים והשמפניה ותפריט אוכל ודיילת חייכנית. ובתוך השקט הזה, כי הכניסה לילדים אסורה, אפשר להעביר את הטיסה בקשקוש בטלפון או בצפייה בסרטים שבחרת באופן אישי מקטלוג. וכשנוחתים בשדה ממהר לקראתך נהג שמחזיק שלט עם שמך, נושא את המזוודות ולוקח אותך למלון בלי לטחון לך את המוח בדרך.

לא לשימוש גבר עשיר עושר עלמה

תגידו מה שתגידו, כסף קונה שקט. ושקט הוא מנוחה. ומנוחה היא מצב רוח טוב. כשהייתי צעירה יותר, ותפרנית, נסעתי לחופש עם בחור צעיר ותפרן כמוני: שבוע בקלאב בטורקיה עם קהל קולני שדוחף בתור לבופה ופוחד לצאת פראייר. סבלתי כל יום. בנסיעה הראשונה שלי לחו"ל עם הנרי ידעתי שאני הולכת לפצות את עצמי. הצטיידתי בסט מזוודות של לואי ויטון, וביקשתי לנסוע למלון בסרדיניה, כזה שקראתי עליו פעם במגזין נשים בכתבה שנקראה "המלונות שלעולם לא תוכלו להרשות לעצמכן".

למעשה, חוץ מלהירשם לתואר שני עשיתי את כל מה שחלמתי לעשות: טסתי לחו"ל, קניתי בגדים, אכלתי במסעדות הכי טובות, החלפתי את הפיאסטה במיני קופר מגניבה, ובעיקר הפסקתי לדאוג - לחשבונות, לפרנסה, לטלפונים מהבנק ולמה יהיה איתי.

גם מהנרי עצמו נהניתי מאוד. לפני שהכרתי אותו חשבתי שמי שעשיר הוא בטח גם דוחה. דימיינתי מיליונרים כאימפוטנטים שמנים ומושחתים שדורסים זקנות ומזיינים זונות. בזתי מראש לכל מי שהיה לו כסף לעשות את כל מה שאני לא יכולתי. אבל האמת היא שזה לא ככה. הנרי היה אינטליגנטי ומתוק, והיה לנו כיף ביחד. היינו יכולים לבלות שלושה שבועות על החוף בתאילנד ולדבר על ספרים וקולנוע וסתם לרכל ולהתחבק. ואם אתן שואלות את עצמכן אם הייתי מאוהבת, אז כן, היתה אהבה. וכן, לפעמים היא היתה יותר קלה פשוט בגלל שכל מריבה וכל קושי רוככו במותרות, בלי מתיחויות סביב מי שילם את חשבון החשמל הגבוה, או מי יבשל כי אין כסף להזמין.

זה לא אומר שהזוגיות היתה מושלמת. כולנו יודעות שאין דבר כזה, וגם שלי לא היתה. סבלתי מזה שהנרי נהג לטוס לנסיעות עסקים ממושכות בחו"ל, ולהשאיר אותי לבד במשך לילות ארוכים. אבל בכל פעם שריחמתי על עצמי נזכרתי כמה חיים בלי כסף הם מחורבנים. שכנעתי את עצמי שעכשיו אני אולי מרגישה כמו אלמנת קש, אבל בסופו של דבר יש לי את כל מה שאני צריכה, ולהיות עם הנרי חוסך ממני את הדברים שהכי שנאתי לפני. מדי לילה הייתי נרדמת מול ערוץ האופנה, מתעדכנת בקולקציות חדשות, מתנחמת בתוכניות רכישה שלהן.

בשורה התחתונה, אמרתי לעצמי, אושר הוא עניין של ניואנסים. כמה פעמים נהרס לכן המצב רוח אחרי שהטריפו אתכן במס הכנסה או בכל רשות אחרת? כמה פעמים הרגשתן מושפלות וחסרות אונים מול פקידה שונאת אדם? בסופו של דבר, שטותיים ככל שיהיו, המפגשים הקטנים האלה שוחקים, משייפים את קצות האופטימיות ושותים את הכוחות כמו ערפדי אנרגיה.

אני, לעומת זאת, הסתכלתי על הדברים בדיוק מהצד השני. שילמתי דו"חות חניה בלי למצמץ, לא המתנתי שעות על הקו, לא חיכיתי בתור לספר, לא ניקיתי, לא כיבסתי, לא שלחתי דברים לתיקון - פשוט קניתי חדשים - ולא נתתי לאף אחד לזיין לי את השכל עם פרוצדורות. אחרי שנים של מאבקים מול פקידי בנק אדישים יכולתי לחגוג את הניצחון שלי מול הביורוקרטיה. תקראו לזה ניואנס. אני אקרא לזה הפרטים הקטנים שמרכיבים את הדבר הגדול שנקרא החיים. ואם לא שכנעתי אתכן, אז בפעם הבאה שאתן מחכות חצי שעה למוקדן, תענו לשיחה הממתינה. זאת אני, ואני מתקשרת כדי לצחוק לכן באוזן.

מעל הכל, הבנתי שכסף מאפשר את אחד הדברים המשחררים ביותר: הכוח לבחור איך בדיוק החיים ייראו. העוני מכתיב אפשרויות, עושר פותח אותן. תראו למשל את נוחי דנקנר, שיכול להרשות לעצמו לנסוע עם כל המשפחה לשלושה שבועות להימלאיה, עם שרוואל ותרמיל על הגב. אילן בן דב, הבעלים של סאני תקשורת, יכול לבחור לצאת עם הדוגמנית הפצצה ויקה שוורץ. יוסי מימן יכול לבחור לעשות שינוי בקריירה, ולקנות לעצמו ערוץ טלוויזיה כדי שבערבים, כשישעמם לו, הוא יוכל לקפוץ לשבת בקונטרול.

הדברים השתנו בשבילי ברגע שנשללה ממני היכולת לבחור איך החיים ייראו. והחיים שאני רציתי כללו משפחה וילדים. אחרי שלוש שנים ביחד לקחתי את הנרי לשיחת "יחסינו לאן". "מי יסעד אותי כשאהיה בת 80?", אמרתי לו, "רוברטו קוואלי?".

"מה רע לך?", הוא שאל ושלף טבעת יהלום עטופה בנימוקים מנצחים. "את יכולה לעשות כל מה שהחברות שלך מעיזות רק לחלום עליו. את עושה פילאטיס חמש פעמים בשבוע, יש לך דיאטנית שמבשלת לך, אם תרצי תטוסי למנתח הפלסטי הכי טוב במיאמי. את נראית מצוין, בעיקר כשאת נוסעת בב.מ.וו החדשה שלך עם הסנדלים ההם של ג'ימי צ'ו. את יכולה ללמוד מה שבא לך, לטוס לכל תערוכה שנפתחת בגוגנהיים, לכל בכורה בפסטיבל קאן ולהופעה של הרולינג סטונס בברצלונה. ואם זה לא גורם לך לאושר, אז אני לא יודע מה כן". ככה הוא אמר לי, וטס לשלושה שבועות לבולגריה.

ככל שהזמן חלף, וכמעט בלי ששמתי לב, הפכתי פתאום לדודה של כל הילדים של החברות שלי. הדודה שתמיד פנויה לקחת אותם מהגן, ללכת לסרט, לשחק במחבואים בגינה. הדודה שמזמינה אותם לשחות אצלה בבריכה ולאכול מלא ארטיקים וסוכריות - אבל נשארת לבד אחרי שהם הולכים.

לקח לי הרבה זמן להודות בזה, אבל האמת הבנאלית היא שיש דברים שאין להם מחיר. התחלתי להרגיש שהריבית שאני משלמת על החיים הטובים שלי הפכה לכבדה, לבלתי נסבלת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא יהיו לי ילדים. לא כי בחרתי שלא לעשות ילדים, אלא כי הבחירה נשללה ממני. ככל שהזמן עבר הרגשתי שאני על סיפה של טעות גורלית.

חשבתי על אמא שלי, הפרקטית, שילדה חמישה ילדים ועבדה באותו מקום 34 שנה. היא נהגה לבקר בחדר הארונות שלי ולרטון בדאגה: "בסוף את תזדקני לבד, והדבר היחיד שיישאר לך זה עשרות זוגות נעליים". פעם הייתי דוחפת את המשפטים האלה עמוק בין המדפים, מאחורי הגופיות שקניתי בתחילת העונה. אבל פתאום הם נשמעו לי הגיוניים בצורה מבהילה. הבנתי שאני ממשיכה לבחור, רק שהפעם הבחירה היא לוותר על העושר - שבהחלט יכול לעשות אנשים מאושרים - ולחפש את האושר במקום אחר.