למה הלב שלי עוד מתנהג כמו לב של בת 16?

קבענו ללכת למועדון שגורם לחוף תל ברוך בלילה להיראות כמקום עם הרבה קלאסה. התכוננתי בהתאם, כך שיצאתי לדרך עטויה ג'ינס נמוך חושף תחתונים וחולצה עם שלושה מצבים: מראה את החזייה מקדימה, מאחורה, או שניהם בוזמנית. הבחור ציין לחיוב את מאמציי להשתייך לאוכלוסיה ויצאנו לדרכנו.

אני די חסרת ביטחון, וכתוצאה מכך קשה עד בלתי אפשרי לי לרקוד ליד אנשים שאני בקושי מכירה אבל רוצה להכיר יותר. אני יודעת שזה מפגר, כי שמחת חיים לוקחת, וגם אם ארקוד בצורה הכי גרועה בעולם זה עדיף מלהיות פרח קיר. אבל נסו להגיד את זה לרגליים שלי. ניסיתי להגיד להן, אבל הן אמרו שגם להן יש עניין לפגוש את הבחור שוב, ואם הוא יראה איך הן זזות, סביר להניח שזה לא יקרה. נדמה היה לי שלסיום הן הוסיפו "אידיוטית", אבל ממתי רגליים אומרות כאלה דברים?

חייכתי אליו, מקללת בליבי את הרגליים, ושיקרתי במצח נחושה שלא בא לי לרקוד ושהוא יכול לרקוד (זה אחד מהמקומות בהם לרקוד לבד נחשב לגיטימי). אבל הוא, באקט ג'נטלמני, ישב איתי בצד. שתינו וקשקשנו. בשלב כלשהו הוא שם יד סביבי. סליחה? מה לכל הרוחות זה אומר? מאיפה היד הזאת הגיעה פתאום? הנחת יד ידידותית? נסיון חיזור? הנבל לא שינה כלום בהבעות הפנים שלו, כך שלא יכולתי להסיק מזה כלום.

שתיתי עוד אלכוהול וניסיתי להתעלם מהרגשות

במקום להסיק, שתיתי עוד אלכוהול וניסיתי להתעלם מהרגשות המאוד ברורים ולא ידידותיים שעלו בי מכך שפתאום הרגשתי שהוא גבר, ועד כמה אני רוצה להיות קשורה לנוכחות הגברית הזאת. "אידיוטית", נזפתי בעצמי, זה בטח לא אומר שום דבר. גירשתי תמונה שלי בשמלת כלה, אמרתי שהמקום מיצה את עצמו וקמתי ללכת. בהמשך לג'נטלמניות, הוא קם מיד ויצאנו החוצה.

איך שיצאנו הבנתי שאני שיכורה למדי, דבר שהתבטא בפטפטת אינסופית על כל נושא אפשרי. כעבור כמה דקות הבנתי שאני גם מאוד צריכה פיפי והודעתי על כך בעליצות. הוא אמר שהשירותים הכי קרובים הם בבית שלו, וכך, בצעד יציב ובזיגזג, בשתיקה ובפטפוטים, הגענו לביתו.

גם שם המשכתי להיות מקסימה: הלכתי לעשות פיפי כל חמש דקות, הקאתי פעם אחת בשירותים (צריך לגוון), השמצתי את חיית המחמד שלו, עישנתי הרבה יותר מדי, שאלתי אותו שאלות מעצבנות, דיברתי על כל נושא בעולם, ללא אבחנה, ללא קשר ובלי סינון אם זה מעניין או לא ואם הוא כבר שמע את הדברים. וגם התנצלתי בלי הפסקה על זה שאני מעיקה עליו, משעממת אותו ולא נותנת לו לישון.

הודעתי לו שבעבר הייתי שרמוטה ושאני מנסה להיגמל

זוג רוקד פרקול (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

בתגובה הוא נישק אותי. זה השתיק אותי לכמה שניות, עד שהוא ניסה לעבור לפוזיציה אחרת. אז הודעתי לו שבעבר הייתי שרמוטה ושאני מנסה להיגמל, אז אני לא רוצה להמשיך ליותר מנשיקה. הוא הודה לי מקרב לב על שאני מתחילה לעשות שינויים כאלה דווקא איתו, ואני חזרתי לברבר, גאה בעצמי שהצלחתי לעמוד בפיתוי, שונאת את עצמי על אלף ואחד דברים אחרים, בוכה בתוך עצמי כי כל כך רציתי שזה יהיה משהו חוץ מניסיון לסקס, וסביר להניח שזה לעולם לא יהיה. לא מראה רגש, כי בעולם הקשוח הזה רגש הוא חולשה.

ואז, באופן בלתי נמנע (אצלי) מגיעות המחשבות של אחרי, מחשבות בקשר אליו ואלי, ומחשבות על איך זה משפיע על הקשר הלא ברור שהאקס ואני מקיימים. אנחנו מדברים במסנג'ר כמו מקודם, נפלאות העולם הדיגיטלי. שום דבר לא משתנה בדיבור שלנו, הוא משחק אותה כמוני, או שהוא לא מרגיש כלום? האם כששאלתי אותו על יחסים והוא סיפר קצת על העבר, אבל בעיקר על הרצון שלו להיות בקשר בהווה, הוא סתם סיפר, או כיוון את דבריו אלי כפי שאני כיוונתי אליו? האם אנחנו מתקשרים אחד עם השני בכתב סתרים, כל אחד פוחד להיות הראשון שיגיד דברים מפורשות, או שזאת רק אני, מחפשת רמזים היכן שאינם נמצאים? ואיך לכל הרוחות לא למדתי כלום במשך השנים, והלב שלי עדיין מתנהג כמו לב של ילדה בת 16? איך פתאום ההרגשה העמומה שהיתה בי התפתחה למשהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו?

וכבר אני כועסת על עצמי, על כך שאני נכנסת למקום שבטוח אפגע בו, על כך שגם אם יהיה משהו, הצגתי את עצמי בצורה כל כך שונה ממי שאני באמת, לכן הוא יברח ברגע שיראה שאינני הקשקשנית קלת הדעת שהייתי באותו היום. ואז אני מתחילה לכעוס על עצמי קצת על השליליות שלי, על כך שכאילו מחקתי את הפעמים שנפגשנו לפני ואת זה שמשום מה הוא חיבב אותי גם אז. ואז אני כועסת על עצמי על השימוש ב"משום מה", כי איך מישהו יחבב אותי אם אני לא מאמינה שיש סיבה שזה יקרה? ואז נהייה לי כאב ראש אחד גדול, ואני מבינה למה התחלות הן דבר כל כך מפחיד, ותוהה אם לא עדיף לי להיעלם, לחסוך לעצמי את כל הכאב ראש הזה בשביל הסיכוי הקלוש שייצא מזה משהו טוב.