מה רוצים מאלוהים?
קארן ארמסטרונג סבורה שרעיון האלוהות לא נובע רק מהכמיהה שלנו אל הנשגב, אלא גם משרת צרכים פוליטיים, חברתיים ומוסריים. אריאנה מלמד על "ההיסטוריה של אלוהים"
אל ארמסטרונג כבר התוודענו כמחברת ביוגרפיה פופולארית של מוחמד וכמי שאחראית ל"תולדות המיתוסים". היא איננה חוקרת דתות מהפכנית או חדשנית, כי אם מתווכת בין רעיונות תיאולוגיים לבין קוראים סקרנים שלא מצויים בסבך המחשבתי העצום שמאפיין את התפתחותו של היושב במרומים בעיני יושבי ארץ. והיא יודעת לספר יפה כיצד הפך אל-הצבאות השבטי של עדה קטנה לאוהים מלא חמלה בכל הדתות המונותאיסטיות הגדולות, וכיצד היה מאל נורא ועצום ובלתי אישי ליישות פמיליארית – עד שגם הישות הזאת נתפסה כבלתי מספקת, ותמורה חדשה התחוללה ביחסנו אליו, וחוזר חלילה.
אלוהים בשירות החברה
התיזה המרכזית בספר היא, שדימויי אלוהות או רעיונות בדבר מהות האלוהות צריכים להיות יעילים – כלומר, להיענות לא רק לכמיהה האנושית אל הנשגב, אלא גם לשרת צרכים פוליטיים, חברתיים, מוסריים והגותיים של עדת המאמינים בזמן נתון. כשרעיון תיאולוגי מתיישן לנוכח מציאות חדשה וקונפליקטואלית, החלל יתמלא בחשיבה חדשה - ואלוהים ישתנה.
רעיון האלוהות הוא אחד הרעיונות הגדולים ביותר, והבעייתיים ביותר, שהגה האדם כדי להסביר לעצמו את העולם ואת מקומו הרופף שלו-עצמו בעולם. אפילו בתרבויות אנימיסטיות שמעולם לא ניסחו לעצמן פנומנולוגיה מסודרת ויסודות של מטפיזיקה, הנשגב קיים וגם מתגלה לעיני כל, אם רק מוכנים להאמין בו. את הדרך הארוכה והמעניינת מאנימיזם לאלוהות ארמסטרונג אינה משרטטת כאן. היא פותחת ב"בראשית" משלה: "בראשית בראו בני אדם אל שהיה הסיבה הראשונה לכל דבר והוא שלט בשמיים ובארץ. הוא לא היה מיוצג בתמונות, לא נבנה לו מקדש ולא שירתו אותו כמרים. הוא היה נשגב מכדי שיונהג לכבודו פולחן נאות של בני אדם. בהדרגה הוא התפוגג מתודעת הבריות. הוא נעשה מרוחק כל כך עד כי החליטו ששוב אין הם רוצים בו. בסופו של דבר אומרים שהוא נעלם".
הרעיון הזה – על אודות קיומו של מונותיאיזם פרימיטיבי בטרם החלו בני האדם ליצור להם המוני אלים אישיים – שייך לתיאולוג וילהלם שמידט, אבל כמו כל הסבר אחר למקורות המונותיאיזם הוא חלקי ובעייתי, וארמסטרונג נפטרת מהר מדי מן הצורך להסביר ובוחרת בהמחשות אנקדוטליות מן המיתוסים השומריים והבבליים, ומסיפור בריאת העולם על גרסותיו השונות במספוטמיה ובספר בראשית.
מיד אחר כך מתגלה ה'-צבאות, אל נקמות כיתתי ונורא, אבל הוא לא נותר לנצח בתפקיד רמטכ"ל-על, אלא צויד בנשגבות ובחמלה: שתי התכונות בעייתיות מאוד. הנשגבות תישאר תמיד בתחום הבלתי-נתפס, והחמלה מעלה מייד את שאלת הרוע והשאלה הנלווית אליה, מדוע אלוהים מאפשר את קיומו של הרוע.
אבל אלה לא היו הבעיות היחידות שהטרידו את האנשים שחשבו על אלוהים. ארמסטרונג איננה יוצרת בספר הזה היררכיות של חשיבה או חוויה תיאולוגית, אלא מסתפקת בבדיקה של היחסים בין מאמינים או הוגים לבין הרעיון עליו עמלו: גם הנביאים, לשיטתה, היו הוגים כאלה – ויסוריו של ירמיהו, למשל, הם גם עדות לבלבול המחשבתי המתמשך בין החובה "לנטוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", לבין הבשורה שיש "לבנות ולנטוע".
אחת הצרות הגדולת של המונותאיזם, לבד מן הצורך למתוח את גבולות הדמיון האנושי עד בלי די, היא ההתעקשות של היהדות על אלוהים שאיננו מצוי בתוך הדברים עצמם אלא חולש עליהם מבחוץ כמציאות טרנסצנדטית: תולדות המפגשים הישירים המעטים בין אלוהים לבין נביאיו אינם סיפורים שיש להם סוף טוב ומנחם, אבל ככל הנראה רעיון האלוהות אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא רעיון מקביל בדבר הקשר הבלתי אמצעי שלו לבני אדם באשר הם. אלוהי היהודים הפך ליישות עם תודעה היסטורית ועם תוכנית מפורטת עבור בני ישראל והעולם בכללותו: כל מי שהגיע לזירה התיאולוגית התוססת במזרח התיכון נאלץ להתמודד עם הדימוי הזה, לחדש אותו ולמצוא לאל עוד תפקידים, תכונות, הסברים ומהויות.
יש עתיד לאלוהים?
אחד הפרקים היותר מרתקים בספר הזה מוקדש לתחילתה של הנצרות, ולאופן בו חברו רעיונות יווניים על אודות עולם רציונלי אל הסיפורים החדשים על ישו, וכיצד מתוך כל אלה נוצר הדימוי הבעייתי של השילוש הקדוש – שארמסטרונג מבהירה שוב כי אינו שילוש כלל, אלא התגלויות שונות של הדבר-עצמו, תוך שהיא עוקבת אחרי מאבקי התיאולוגיה שיצרו את הקתוליות וגם את החוויה המיסטית העזה שבלעדיה (ובלעדי מסעות הכיבוש הרצחניים של הכנסייה) לא היתה הקתוליות הופכת למותג כה פופולארי בעולם האמונה.
אל תוך הזירה הזאת מגיע, באיחור ומתוך תחושת נחיתות, נביאו הראשון של האיסלאם. כפי שעשתה באריכות בביוגרפיה של מוחמד, ארמסטרונג מצליחה להעביר כאן באופן טלגרפי את עיקרי הסיבות שבגללן צמח האיסלאם והפך לדת חדשה ומובילה – ובמקום הזה מתבקש פרק שחסר בספר, ובו השוואה של דימויי האל בשלוש הדתות המונותיאיסטיות בנקודה שבה כולן גמרו לחתום את כתבי הקודש שלהן.
ובדיוק בנקודה הזאת מתרבים והולכים הדימויים. ב"אלוהים של הפילוסופים" משרטטת ארמסטרונג את המיזוגים המעניינים בין החשיבה היוונית לתיאולוגיה היהודית שלא קפאה על שמריה, לבין התוספות והחידושים ממאבקי השליטה באלף הראשון לקיומה של הנצרות. ב"אלוהים של המיסטיקנים" היא עוברת בקלילות מרעיונות בודהיסטיים למיסטיקה של הכס ומשם אל הסופים ואל הקבלה הלוריאנית: פעמים רבות לאורך הקריאה נדמה שהמעברים מהירים מדי, כאילו המאמץ לסכם כל רעיון חדש בהיסטוריה של האל נראה בעיני המחברת חשוב יותר מאשר התחקות על התפתחויות של רעיונות כאלה. לפעמים האזכורים פשוט מרפרפים מדי, כמו בשורת הבודדות המוקדשות ליחסו של ספר הזוהר לשאלת הרוע, ולתפיסת הרוע בקבלה בכללותה.
אבל בהחלט ייתכן שחוסר הסיפוק של הקורא, בנקודות מסוימות, הוא פשוט פרי הידע המוקדם שלו: אני מניחה שקתולים הבקיאים בתולדות אמונתם יתרעמו על כך שההבדלים בין יסודות אמונתם לבין אמונות פרוטסטנטיות לא הוסברו כאן די הצורך. גם מוסלמים ודאי מוזמנים לקטר על העדר דיון ארכני בתיאולוגיה איסלמית מודרנית, ואפילו אתאיסטים מושלמים ימצאו כאן סיבה לתרעומת, כי ארמסטרונג מזהה את האתאיזם כשלילה של אל ספציפי, לא של רעיון האלוהות בכללותו.
אלוהים של מתקני עולם, אלוהים של אנשי רנסנס אנתרופוצנטרים – ומכאן ועד ל"מותו" של אלוהים" הדרך קצרה למדי. וגם קצרה מדי: משפינוזה לדקרט דרך הבעל שם טוב ומשם להגל ולניטשה, בפחות ממאה עמודים, הם מתכון בטוח לאכזבה של חלק מן הקוראים – ולאחרים, בסיס לקריאה מרחיבה. אלה גם אלה ימצאו קצת ניחומים בשאלה, "האם יש עתיד לאלוהים", שהיא הפרק החותם את הספר במסקנה הנחרצת שיש לעיין בהיסטוריה של אלוהים כדי הפיק לקחים ולדעת ממה עלינו להיזהר: משבטיותו ומקנאותו, מאקסקלוסיביות וממלחמות על האקסקלוסיביות, כמובן. את הפונדמנטליזם של ראשית המאה ה-21 מגדירה ארמסטרונג כעבודת-אלילים, אבל זה פתרון פשוט מדי: נחוץ היה כאן הסבר מקיף יותר לעלייתו המטאורית של הפונדמנטליזם האיסלאמי בצד הרדיקליות הפרוטסטנטית החדשה בארצות הברית, והשוואה בין אלה לבין הקנאות המשיחית החדשה ביהדות. ארמסטרונג בוחרת באזכור התופעות, אך לא מנסה לנתח. "אלוהים של המונותיאיזם ההיסטורי דורש רחמים, לא הקרבה, חמלה ולא תפילה טקסית", היא מטיפה למשוכנעים. האחרים עוד יכתבו את הפרקים הבאים בהיסטוריה של אלוהים, והם יהיו, ככל הנראה, עקובים מדם כמו בימיו של האל השבטי, הקנא והנוקם.
