יהודי צריך לדעת איך להיות יהודי

במכללת עלמא, מכללה לתרבות עברית ויהודית בתל-אביב, נערך גם השנה תיקון שבועות חילוני. מסורת התיקונים תפסה תאוצה בשנים האחרונות והיום אלפי אנשים בתל אביב עצמה, בחיפה ובניו יורק (שלא לדבר על התיקונים הרבים שמנהיגים מוסדות אחרים ברחבי הארץ, כמו בית דניאל ומרכז שמשון בעקבות עלמא) נוהרים בליל החג להקשיב לקריאות אלטרנטיביות של מגילת רות ולשקוד קצת על תרבות יהודית, לאו דווקא דתית.

אכן זה מוזר לחגוג חג דתי באופן חילוני. מה בין שיחה בין יהודית רביץ ואגי משעול על תפילות של יוצרים, או שיעור של יורם יובל על פסיכולוגיה ואהבה, לחג השבועות? האם החילוניות מאפשרת לנו לעבד את החג לפי נוחותנו? האם השלב הבא הוא אכילת פיתות בליל הסדר? רות קלדרון, מייסדת מכללת "עלמא" ומסורת התיקונים, חושבת שכן.

קלדרון מחפשת רגעים פנויים בזמן היהודי. רגעים שאינם מטופלים עבור הציבור שלה, הציבור החילוני. "שבועות היה חג זנוח, חג דהוי", היא אומרת, "חג שאחרי שגמרנו להביא ביכורים לגן הילדים, חוץ מהקיבוצים שהיו עושים ריקודי טרקטורים,

לא היתה לו משמעות. היהודי העירוני, שלא הולך לבית הכנסת, מתכונן לחג - לובש בגדים לבנים, נעליים חדשות, ואז מה? יש הרגשה שאין קליימקס. ומגיע לנו לעשות לעצמנו משהו משמעותי, להרגיש שאמרנו משהו. בארמית תיקון פירושו קישוט. התיקון הוא רעיון קבלי. בקבלה אחרי חמש דקות ישר מגיעים לזיווג, הם מאוד עסוקים בסקס, והם אומרים שבבוקר של שבועות האבא הגדול - הקדוש ברוך, הוא והאימא הגדולה - כנסת ישראל, מזדווגים. וכל הלילה כל יהודי העולם מקשטים את הכלה, עושים אותה יפה כדי שתבוא מוכנה לבעלה. ברגע שאנחנו גומרים את התיקון שלנו אז הם נפגשים ואם הכול הולך בסדר, בא שפע לעולם. הרעיון הזה, שכל הלילה את חורזת מחרוזות של משנה ומקרא וסרט ופסיכולוגיה והיא לובשת את זה, שמלבישים אותה תכשיטים יפים, זה רעיון כל כך הזוי שהוא גם כל כך יפה. הרי גם החרדים פה בשינקין יעשו את אותו הדבר. הם נערות הכלה ואני נערות הכלה ואני מביאה את החומרים הכי יפים שאיתם אני יודעת לקשט.

"ב'מאלול' (בית מדרש משותף לדתיים וחילונים שהקימה בירושלים ב-1989) הכרתי את תיקון ליל שבועות ואת הממד של החג לא כחג חקלאי, אלא כחג מתן תורה. בשבועות אנחנו חוגגים את זה שנעשינו עם שיש לו טקסט, שכל העשייה האינטלקטואלית והלימוד עשו אותנו למי שאנחנו כי קיבלנו תורה. במידה רבה, מה זה עם ישראל אם לא התורה? מה שבעצם מגדיר אותנו זה שאנחנו פרשנים, שאנחנו בתוך הטקסט הזה".

אבל בטקסט הזה יש ציוויים, לא?

"יש בו חיים ולא בדיוק ציווים. אף אחד לא חי את הציוויים של הטקסט הזה. כתוב שם לסקול את הבן סורר, להקריב קורבן

פסח, יש שם מלא חוקים שאף אחד לא מקיים, מקיימים את הפרשנות. היהדות הרבנית קיימת מאז המהפכה שהתרחשה ביבנה אחרי החורבן, ואנחנו בעצם בונים לאט את המהפכה העכשווית. הרעיון היהודי הוא שאתה כל הזמן מפרק את הטקסט. אתה לא מקיים אותו ככתבו, רק הקראים מקיימים אותו ככתבו. הרבנים הראשונים אמרו- אנחנו לא נקריב יותר קורבנות, במקום זה אנחנו נתפלל מילים, זאת מהפכה שלא תאמן. לא נבנה בית מקדש - נבנה בתי כנסת. זה הכול חידושים רדיקליים תוך שמירה על הטקסט. כמו עפיפון - אתה טס לסוף העולם אבל קשור לחוט. וזה מה ש'עלמה' מנסה לעשות. להכיר את החוט, ולעוף כמה שיותר רחוק תוך שמירה על המתח בין היד שאוחזת בטקסט הקלאסי לבין היצירה האמנותית הכי חופשית, אמיתית, רלוונטית ורדיקלית שאפשר לעשות היום.

"אני חושבת שזה מהלך מהפכני-מסורתי כי הרי המהפכן הראשון היה רבן יוחנן בן זכאי - הוא התחזה למת וביקש מהתלמידים שלו להבריח אותו מירושלים, כי הוא חשב שמהחבר'ה האלה לא ייצא כלום. והם הקימו ביבנה יהדות חדשה, זה מה שנחשב היום ליהדות הרבנית שאסור לשנות. הוא בהחלט מודל לחיקוי בשבילנו. יש זמנים שבהם צריך לעשות מהפכה בשביל לעשות המשך".

להכניס את הקלאסי פנימה

אבל מה הופך את זה ליהודי?

זה המעשה היהודי. זה המדרש - אתה דורש. אתה בא אל הטקסט הקלאסי בכבוד ובמחויבות גמורה, אני של זה ואני לא

הולכת משם עד שזה לא אומר לי משהו שנכון לעכשיו שלי; זה המדרש, הרקיעה ברגל עד שהטקסט נפתח אלי. זאת חוויה מאוד חזקה של מחוייבות ויצירה חדשה, שאין בה חשבונות והיא לא צריכה להיות יפה ומקובלת בעיני מישהו. לכן אני מתרעמת על העין של החרדי. חילונים שמגדירים את עצמם לפי מה שהחרדי אומר, זה כל כך פאסה. דוד אופק ('בת-ים ניו-יורק', 'מלנומה אהובתי'), שקיבל את פרס הקרן למצוינות, אמר שמה שקרה לו ב'עלמא' שינה את חייו. אז בעיני מאוד מוצא חן שאנשים חדשים נחשפים לזה. זה יותר מעניין אותי מאשר מה יגיד הרב הראשי, לו יש את האנשים שלו. יכול להיות שהוא לא מבין את מה שאני עושה. לא הוא צריך להבין. יש סמכות גבוהה ממנו שאני עובדת אצלו ושם אנחנו נבחנים. מבחינתי המשימה הגדולה היא לפתוח לציבור שבו אני חיה, הציבור החילוני, אפשרות רצינית לחגוג את החג הזה, להשיב אותו ללוח, להחזיר אותו למבוגרים ובשמחה".

אבל מחוץ לתל אביב, במקומות שבהם המסורת שמרנית יותר, ששם עושים פחות סרטים, את חושבת שזה יכול לעבוד גם שם?

"בחיפה יש תיקון כבר שנה שנייה ועכשיו רוצים שנעשה קבלות שבת לסטודנטים בטיילת. יש לנו גם ברחובות, ובראשון לציון. אני חושבת שאיפה שיש אנשים זה יכול ללכת. היהדות לא חייבת להיות שטאנץ, זה יכול להיות לגמרי שלנו, זה צריך להיות ישראלי. אי אפשר שלא לראות את מי שגר איתנו, את הבעיות שיש היום, וזה לא קורה רק ב'עלמא', יש רשת שלמה - 'אלול' בירושלים, 'המדרשה' באורנים, 'קולות בנגב' בירוחם, הקיבוץ העירוני בבית שמש ועוד המון שותפים, זאת מהפכה שלאט-לאט, מלמטה, נותנת יותר ויותר אפשרויות".

קלדרון מסבירה את ההצלחה של תיקוני השבועות בצורך העצום של היהדות החילונית באלטרנטיבה תרבותית שתספק להם תשובה לשאלות הזהות. "ברמה התרבותית הנס הגדול של הציונות השאיר אותנו פצועים ודי אבודים", היא אומרת, "אנשים לא יודעים מה הם. והגלובליזציה עוד יותר מרחיבה את העולם עד שהאדם עומד ושואל, רגע, מה אני? ולזה צריכה להיות תשובה רצינית ומתוחכמת. אני חושבת שאנחנו יושבים על פצע של ישראליות שבנתה את עצמה על בריחה, ברחו מאירופה ומהעיירה ועשו פה איזה מחנה נוער, רק שעכשיו הוא בן חמישים ומשהו והחבר'ה של המחנה עוד מסתובבים עם סנדלים ומכנסיים קצרים כמו ס. יזהר בגיל תשעים ודי. אי אפשר להמשיך לא להסתכל על ההורים ולחשוב שכולם נולדו מן הים, שלעולם לא נזדקן, ונהיה יהודי חדש, שזוף ובלונדיני שיגדל חיטה. זה לא מושך אותי. אני באתי ממשפחה חצי ספרדית ובעולם הספרדי לא היה חיתוך כזה. אני חושבת שהתיקונים מצליחים בגלל שבחברה הישראלית יש צורך עצום לאכוף את הקרע ולתקן את הטעות הזאת.

"אנחנו מבריאים אצלנו איזה מקום שבו לא היו לנו שרירים: פיתחנו שרירים בצבא, לא פיתחנו שרירים בתרבות. אנחנו לא יודעים איך לקבור את המתים שלנו, אנחנו לא יודעים לחתן. 'עלמא' עובדת על השרירים האלה - למה שיבוא מישהו מהחברה קדישא? מה הוא יודע שאתה לא יודע? תתארגן על זה ותדע. תעשה כבוד לחיים שלך. כשמתחתנים, להגיד שורה אחת 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל' ולא שהרבי יגיד לך 'הרי-הרי את-את', מה, אתה לא יודע עברית? למה מאכילים אותך בכפית? כדי לחיות פה כמו שצריך אנחנו לא צריכים להשקיע עוד כסף בביטחון אלא לעשות תרבות שיודעת מי היא. יהודי צריך לדעת איך להיות יהודי. אני לא רוצה להשקיף על העולם הדתי, אני רוצה להשתתף בו".

ומה עם אלמנט הקדושה? הפתיחות הזאת לא מחללת את החג, את הטקסט?

"מה זה קדושה? לקדש זה לייחד. טבעת הנישואין אומרת שהאיש הזה מיוחד לי. זה לא אומר שיוצאים ממנו גיצים אלא שבשבילי הוא מיוחד מכל האחרים. אני חושבת שלכל בן אדם יש מקום לדבר מיוחד בחייו. יום כיפור בעיני זאת יצירה ישראלית מדהימה, עצם זה שיש הסכמה חברתית לא לנסוע ברכב. אני רק רוצה להוסיף לזה קצת תוכן, משהו לחשוב עליו. אני מאמינה בקדושה. אני חושבת שיש ממד של קדושה שנוח גם לחילונים, אתה לא מוכרח לקבל את כל הקונטקסט של דתיות כדי ליהנות מרגע אחר. למשל, זה שהתיקון בלילה ולא ביום - זה כיף! כיף להגיע לבוקר, ללכת לאכול ארוחת בוקר על הים, זה נעים לשבת בחוץ ולראות אנשים, להיות בטוב עם אנשים אחרים, ללבוש לבן ולאכול עוגת גבינה - כל זה נותן הרגשה של חג".

כן, אבל יש לי הרגשה שהאל שלנו לא יקבל את הכלה שלו, למשל בשמלת מיני לבנה בארוחת בוקר על הים.

"איך שאני מבינה את האלוהות - היא מבקשת רצינות. הכי טוב שאתה יכול לתת. אין לי ביטחון שיש מישהו שמקבל, אני לא יודעת אם יש אלוהים. אני רוצה לחיות כאילו יש, זה עושה את החיים שלי יותר גבוהים. ואם אפשר להתייחס ברצינות לאלוהות, לא יכול להיות שהוא לא יקבל שמלת מיני. הרי זה מצחיק! נראה לך שיש אלוהים והוא לא ייקח ברצינות אמנות, רצינות, התמסרות אמיתית?"

• לעוד פרטים על תיקוני ליל שבועות של מכללת עלמא לחצו כאן.
• גם בית דניאל, המרכז ליהדות מתקדמת בתל-אביב, עורך השנה תיקון ליל שבועות. תחת הכותרת "אדבר איתך". יתקיימו שם הרצאות, סדנאות, שיעורים והופעות, שיבחנו היבטים שונים של מילים, קול ושיחה בתרבות היהודית והישראלית. בין המשתתפים: רוני סומק, שלמה ארצי, אושרת קוטלר, יוסי שריד, הרב מאיר אזרי, והסופרת יוכי ברנדס.
• מרכז שמשון בירושלים מקיים אף הוא תיקון לליל שבועות. את הערב יפתח מופע המחול "שתים" ויחתום מעמד תפילה לאור זריחה על רקע חומות העיר העתיקה שבו ידבר אפרים סידון על מגילת רות. עוד יעסקו שם בהומור ותנ"ך, ארוטיקה וחז"ל, ופרשנות נוצרית למקרא.