בת"א לפחות מצלמים את החושך
רשויות ערביות עם הבטחות ובלי תקציב לא מצטלמות טוב כמו חולה שובת רעב או מעלית תקועה בגוש דן
תקציב המדינה לשנת 2006 יאושר השבוע, אולם התקשורת הזניחה את הדיונים סביבו לטובת סיקור הפסקות החשמל היזומות והמעליות התקועות בדרך למטה.
בשבועות האחרונים מנסים ארגונים וגופים רבים להעלות לדיון ציבורי סוגיות הנוגעות למדיניות החברתית-כלכלית של ממשלת ישראל, הנקבעת בתקציב המדינה. דיון ציבורי ותקשורתי הוא הכרחי בתפקודה של דמוקרטיה, כי הוא המקנה לאזרחים יכולת מעקב אחר פעילות נבחרי הציבור. כלי התקשורת הם האמצעי הכמעט יחיד של האזרחים לשקיפות של החלטות השלטון בזמן אמת. אבל הכלב שוב נרדם בשמירה.
לפני כשבוע התקיימה עצרת מחאה של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. יותר ממחציתם עשו דרכם לירושלים כדי לדרוש את יישומם של החלטות והסכמים שנחתמו עמם, אולם אינם מיושמים כלל ע"י משרד הפנים. חלק מהרשויות מנותקות מחשמל וטלפון, אחרות לא משלמות שכר לעובדים זה חודשים ועקב כך מושבתות עד להודעה חדשה.
אבל כל זה לא חדש; ממשלות ישראל לוקות בכרוניקה של אי-יישום הסכמים והבטחות. אחרי אירועי אוקטובר 2000 הוחלט להקצות ארבעה מיליארדי שקלים בתוך ארבע שנים לפיתוח היישובים הערביים. תוכנית זו הוארכה לעוד שנתיים, ונכון להיום יותר מ-30% מהסכום עדיין לא הושקע בפועל. בינואר השנה נחתם הסכם נוסף - הפעם בין שר האוצר דאז וראש הממשלה כיום, אהוד אולמרט, לבין ועד ראשי הרשויות הערביות. גם זה אינו מיושם, ומעיון בתקציב 2006 נראה שהדבר כלל לא עומד על הפרק.
בשנה שעברה החליטו חברי הכנסת מטעם רע"מ להימנע בהצבעה על תקציב 2005, זאת בתמורה להבטחות תקציביות לציבור הערבי שעיקרן השקעה בפיתוח יישובים בנגב. ההסכם נחתם, וכסף - אין.
היכן הביקורת הציבורית? נתונים ומידע בסוגיות אלו הועברו לכל כלי התקשורת לא אחת, אולם רק במקרים מעטים הנושאים זכו ליחס לו הם ראויים. ההתעלמות התקשורתית אינה נוגעת רק לצרכים החברתיים והתקציביים של הציבור הערבי, אלא בכל מה שקשור לחלוקת התקציב ולסדר העדיפויות שמעצבת הממשלה בהתאם להשקפתה החברתית-כלכלית הקלוקלת.
התקשורת מחפשת כל פעם רק מקרר ריק ואנשים "מסכנים", כי מה לעשות - זה תמיד מצטלם טוב. רק שביתתם של חולי הסרטן זכתה לסיקור נרחב, מה שחיזק את מאבקם והביא להם הישגים. אולם כדאי לזכור שהם נאלצו לשבות רעב ימים על גבי ימים, כדי לזכות בתשומת לב ובדיון ענייני.
יהיה ודאי מי שיציע לי, "אז צאי לשבות רעב ולהפגין". לאלה אזכיר כי רק כאשר יצאו אזרחים ערבים להפגין - ונהרגו, נזכרו כלי התקשורת שחיים כאן למעלה ממיליון אזרחים הסובלים מאחוזי אבטלה ועוני גבוהים ביותר, הזדמנויות תעסוקה מצומצמות ומחסור גדול בכיתות לימוד, ביחידות דיור ובאזורי תעשייה. מצער ומבייש שהיו צריכים להיהרג 13 אזרחים כדי שתקום ועדה ממלכתית ותגיד שקיימת אפליה תקציבית חמורה. ואגב, היכן המלצות ועדת אור? נגנזו.
מומלצים
