שש שנים מובילים צה"ל ושר הביטחון התורן - מאהוד ברק בראשית האינתיפאדה, דרך בנימין בן-אליעזר ושאול מופז בשנים שלאחר מכן - קו אחיד לגבי ניהול העימות עם הפלסטינים: אפשר וצריך להוציא מראשו של האויב את אפשרות השימוש בטרור, והדרך לעשות זאת היא בכוח. כוח צבאי, תוך שימוש באמצעים שהלכו והחריפו לאורך הלחימה, וכוח כלכלי. בסופו של דבר, הפלסטינים יישברו ויבואו חזרה למשא ומתן, או לעשיית רצונה של ישראל על הברכיים.
קונספציית הכוח הזו הוזנה על-ידי עיצוב השקפתם של אזרחי ישראל על העימות כמהלך מתוכנן ויזום, שנועד למטרה הפוכה - לשבור את ישראל בדרך הטרור ולהביא אותה לוויתורים נוספים. היא שעומדת מאחורי רוב המהלכים הצבאיים בשש השנים האחרונות. היא שרדה את שינויי האישים (ראשי ממשלה, שרי בטחון, רמטכ"לים), ולא נסדקה גם כשהשתנה המצב האזורי והעולמי מעיקרו. היא עומדת בעינה גם אחרי שהתברר, כפי שמודים היום אפילו כמה מיוצאי המערכת ממרחק בטוח, שסופה היה הארכת המערכה במחיר של קורבנות רבים משני הצדדים, עייפות ודכדוך בצד הישראלי ואובדן תכלית, שבאה לידי ביטוי בתמיכה הגורפת במהלך ההתנתקות. גם מי שצידד בנסיגה החד-צדדית מעזה חייב להודות שכל השחורות שחזו מתנגדיה התגשמו, ורבים גם ידעו זאת מראש. אבל מי שמאמין בכוח מוכרע כנראה בכוח, ועדיין ממשיך להאמין.
אם הייתה הצדקה למינויו של עמיר פרץ לשר הביטחון, למרות חוסר ניסיונו בשדה ובמערכת קבלת ההחלטות הנוגעת לעניין, היא נבעה בדיוק מהצורך לבחון שוב את הקונספציה. פרץ לא היה אמור לדעת מה טווח הביטחון של ירי ארטילרי, אלא להטיל ספק באמירה שעוד ירי, עוד חיסולים ועוד הפגזות מעוד כלים אכן יעצרו את הלחימה. הוא היה אמור לשאול מה האינטרס האמיתי של ישראל, מה אנחנו מרוויחים מחיסולו של ג'מאל אבו-סמהדנה בעידן שבו החמאס צועד על פי התהום של חזרה לטרור, האם הגברת הירי אינה מגדילה את הסיכון של טעות שתגרום להידרדרות נוספת.
פרץ ניסה להביא רוח חדשה בכל מה שנוגע לחיי הפלסטינים. בשבועות מאז נכנס לתפקידו הורה לפתוח את מעבר קרני ("עד עכשיו, קרני היה סגור כל הזמן ופתוח כשאפשר; מעכשיו, המעבר פתוח כל הזמן וסגור רק כשחייבים", הורה לאנשי הצבא), והגדיל מאוד את מספר הפועלים הפלסטינים שהורשו להיכנס לישראל: המספר הגיע בסוף השבוע האחרון ל-16,500, אחרי הגדלה של 5,500 שעליה הורה שר הביטחון.
במקביל, הורה פרץ להגביר עוד יותר את הלחימה. ההוראה הזו נבעה מרצון שלא להצטייר כחלש מול המטה הכללי. יותר מזה, היא
נבעה מכך שלשר אין שום תפיסה עקרונית אחרת, ואין לו שום כלים לבחון או לעצב אותה: האופציות המונחות בפניו הן אלו שמעצבים אנשי הצבא, תפיסת העולם שלו נבנית ממה שהם מספרים לו. מה שעשה פרץ היה לומר להם ש"ימצאו דרכים חדשות להילחם בקסאם". המפקדים אמרו לו שכן, אפשר גם לירות מסטי"לים, והוא אישר.
הם אמרו שניתן לקצר את טווחי הביטחון, והוא אמר כן. הוא לא שאל במה בדיוק הירי לשטחים הפתוחים באמת מסייע לעצור את הקסאם, והאם המחיר הזה שווה את הסיכון למה שקרה בסופו של דבר בחוף הים של בית להיא. התוצאה היא שהניסיון לעצור את הקסאמים הביא לעשרות קסאמים על שדרות, והצעדים להקלת חיי הפלסטינים ייפסקו גם הם בוודאי לאור החמרת המצב הביטחוני.
הבעיה איננה התמונות הקשות של הילדה הפלסטינית שאיבדה את משפחתה. תמונות מפיגועים קשות עוד יותר. הבעיה היא שהתמונות האלה, יחד עם חיסולו של אבו-סמהדנה והלחץ ברחוב הפלסטיני, מקרבים את היום שבו יתפרקו שרידיה האחרונים של הפסקת האש - ואז עלולות להיות הרבה יותר תמונות דומות, אצלנו ואצלם.
אם יש לפרץ זמן, שיכנס את אנשיו וישאל כמה פעמים במהלך הלחימה עמדנו בתסריט דומה - והמספר אינו קטן. אם לא ישאל את השאלות האלה, אם לא יעמיד בסימן שאלה את הקביעה שהדרך היחידה להילחם בכוח היא באמצעות עוד כוח, אין בו שום תועלת כשר ביטחון.
