כבר 25 שנה משוטט חיים באר
ברחובות ירושלים בעקבות ספרים, מאתר את המקומות שבהם התרחשה העלילה או הייתה מקור השראה, כמו גם את הבתים שבהם גרו היוצרים. הוא מקבץ סביבו קהל סקרן שמוכן לעמוד בשמש הקופחת או תחת גשם סוחף, רק כדי לראות את הברושים המאובקים עליהם כתב עגנון או את הצריף שבו התגוררה המשוררת רחל כשכתבה את שירה על האגס המלבלב.
ב-1966 עקר באר מעיר הולדתו וירד לשפלה. רק אחרי עשר שנים, כשירושלים
| בית מחניים. עגנון שכר חדר בבניין (צילום: עמית שאבי) |
הפכה למחוז געגוע, מקום שיכול היה לשוטט בו כתייר, החל לראות אותה באור אחר. ”אני כותב על מקומות שנשמתי אותם, שנחרתו בזיכרוני, אבל כדי לאשש את הדברים אני חייב ללכת ולראות אותם במו עיני,” הוא אומר תוך צעידה ברחוב הנביאים בעיר. ”אני בודק אם באמת אחרי שהולכים חמש דקות ופונים שמאלה, מגיעים למקום פלוני. אני לא רושם את הדברים בפנקס וגם לא מצלם, אלא עומד ובולע בעיניים. אני זקוק למבט הקונקרטי כדי להפליג אחר כך למחוזות הפנטזיה.
”כך גם התחלתי ללכת בעקבות ספרים שאהבתי, כמעין ריגול תעשייתי. רציתי לראות איך סופרים אחרים עושים זאת כדי לעצב את הכתיבה שלי. כך למשל הלכתי אל 'בית מחניים' שבפינת רחוב הנביאים ושבטי ישראל. אחרי מלחמת העולם הראשונה שב עגנון לארץ ישראל ושכר חדר בבניין הזה, ששימש אז בית ספר לבנות. ב'תמול שלשום' הוא הוליך לכאן את גיבורו, הכלב בלק, שאמר לעצמו, 'עד שיפוח היום, אשב בצילו של אילן ואפוש קצת ואשקול את דרכי'. היום זה מקום לשכת שר החינוך. בחצר נותר רק ברוש אחד, אבל הודות לתיאור של עגנון יש בו חיים אחרים.”
מה מיוחד כל כך ברחוב הנביאים?
”קסמה של ירושלים הוא במורכבות שלה ובמתחים שאי אפשר ליישב אותם ואי אפשר לכפות עליהם ריבונות אחת. במובן החיובי של המילה ירושלים היא עיר מופקרת, והספרות אוהבת שטחי הפקר. במקומות רבים בעולם יש 'מייל תרבותי', וכאן, ברחוב הנביאים, לאורך קילומטר אחד, יש מקומות שהציתו את דמיונם של עגנון, רחל, יהודה עמיחי, פנחס שדה ודוד שחר, והם מונצחים ביצירותיהם. זהו רחוב קוסמופוליטי, כאן יצאה ירושלים מחשכת ימי הביניים.
”ברחוב הזה היה בית חולים איטלקי ובית חולים גרמני, בית השייך לבישוף אנגלי ובניין שהיה של קיסר אתיופיה. אנחנו עומדים עכשיו בפינת הנביאים והרב קוק, ותראה כמה התרחשויות ספרותיות היו כאן. בפינת הרחוב היה קפה פט, שעליו כתבו עגנון, דוד שחר, פנחס שדה וגם אני. היום זה מגרש חנייה אליו גוררת העירייה מכוניות שלא חנו כחוק. כך מקיימת הספרות דברים שאינם, את ירושלים הסמויה מהעין.
”מכללת הדסה הייתה פעם בית חולים שאליו הביא גיבורו של עגנון, הרבסט,
את אישתו ללדת, וכאן הוא פגש את האחות שירה. כשעמיחי עזב את אשתו הראשונה והחל בחיים חדשים עם מי שלימים תהיה אשתו השניה, הוא הלך ממש כאן כאשר המיטה שלה 'על גבי כמו צלב, / אך קשה להניח / שמיטת אישה תהיה סמל של דת חדשה'.
”עמיחי חצה את הכביש עם חפציו והתאכסן בחדר ששכר ברחוב החבשים. בניין אחד לפניו גר רופא העיניים ד”ר פייגנבאום, שיעקב אורלנד חיזר אחרי בתו חמדה וכתב ש'עורה צח כחלב / ושערה כנף־עורב'. במורד הרחוב, לא רחוק מאתנו, נמצא 'בית הבישוף', וגיבור ספרו של דוד שחר, 'קיץ בדרך הנביאים', השקיף מהמרפסת על מלך מלכי המלכים, כוח השילוש, בחיר האלוהים, ארי יהודה, היילה סלאסי קיסר חבש, עולה בצעדים מזורזים אל בניין הקונסוליה האתיופית שממול.
”באותו בניין, 'בית הבישוף', גר פעם המשורר יונתן רטוש, שהוא גיבור בשם בדוי אצל שחר. במעלה הרחוב, במספר ,64 גרה זמן מה רחל המשוררת, כאשר הייתה חולה בשחפת, ואחריה גם יהושע קנז. אפשר לטייל כאן כמעט יום שלם בעקבות ספרים ולא לעבור יותר מקילומטר."
באר לא היה הראשון שהוליך קוראים בעקבות ספרים, קדם לו הסופר יצחק שלו, אביו של מאיר, ואחריו יהואש ביבר, שהיה מנהל "בית הסופר” בירושלים. היום זו תעשייה שלמה וסיורים ספרותיים מתקיימים כמעט בכל עיר בארץ. גם ספרים שרק ראו אור זוכים שהאתרים המוזכרים בהם הופכים לאתר עלייה לרגל.
המפגש הזה לא מאכזב לפעמים?
”תמיד זה מאכזב, כי מה שעושה הספרות יותר מעניין ממה שיש בחיים. זלדה כותבת על הבית הישן שעל סף תהום, מלמטה רוחשים שורשים, מעיינות ותהומות - ואתה בא לבית ברחוב צפניה 31 ואין זכר לכל זה. מי שייצא לבדוק את היוצר אם דייק, ברור שיתאכזב, אבל הדבר הנפלא הוא שאתה רואה איך מתחולל נס. אלו היו החומרים שעמדו לרשותה של זלדה, ותראה מה שהיא עשתה מהם.
”כשאני הייתי סטודנט, במחלקות לספרות הקפידו לנתק את היצירה מיוצרה. זה היה ניסיון אכזרי ושגוי. הספרות צומחת מתוך החיים. היא לא מחקה אותם אלא בונה אותם מחדש, וכך הביוגרפיה של הסופר והגיאוגרפיה של המקומות עליהם הוא כותב הן חלק בלתי נפרד מההנאה וההבנה שלנו כקוראים. עבורי כקורא, ספרים הם דרך להוסיף עוד ועוד מסלולי חיים. דרך תומאס מאן אני חי חיים של חולה שחפת ודרך ג׳יימס ג׳ויס אני גר בדבלין לזמן מה.”
כשאתה יוצא לחופש ונוסע לטייל, בארץ או בעולם, גם אז אתה הולך בעקבות ספרים?
”בתיה אשתי הייתה מדריכת טיולים והייתי מצטרף אליה. טיולים שיש בהם
| רחוב נביאים. "אפשר לטייל כאן כמעט יום שלם ולא לעבור יותר מקילומטר" (צילום: עמית שאבי) |
רק עצים, צמחים, נוף והיסטוריה, הם בעיני שטחיים. כשמוסיפים למציאות הגיאוגרפית את החוויה הספרותית, מתקבלת תמונה תלת ממדית. לא רק שחוויית הקריאה יוצאת נשכרת, אלא גם ההתבוננות שלנו בנוף.
”נסענו לא מזמן לטבריה. ישבתי על חוף הכנרת וקראתי על בארה של מרים, אחות משה, אצל עגנון, ברנר ואורי צבי גרינברג. אין סיכוי שספר תיירות יעביר את החוויה הזאת. הספרות נותנת למקומות ממד דמיוני, גרוטסקי, נוגע ללב.”
אבל משהו לא סימפטי קורה למקום ולסופר כשהם הופכים ליעד תיירותי.
”נכון. לפני עשרים שנה נסעתי לדאבוס שבשווייץ בעקבות 'הר הקסמים' של תומאס מאן. השתמשתי בספר שלו כבמדריך טיולים: החלפתי רכבות, ירדתי בתחנות שציין. הגעתי למקום שבו היה צריך להיות הסנטוריום המפורסם - ואין שלט. משהו בבניין לא התאים לי והתחלתי לעבור ממלון למלון, וכולם מקללים את תומאס מאן שהוציא לעיירה שם רע. בסופו של דבר מצאתי את הבניין ואז גם התברר לי שמאן עשה הכלאה, לקח תיאור חיצוני של בניין אחד ותיאורי פנים של בניין אחר. פרסמתי את רשמיי בסדרת כתבות ב'דבר'.
”לפני כמה שנים הזמין אותי משרד התיירות השוויצרי לחזור לדאבוס. הפעם העיר הייתה נודפת תומאס מאן כמו בושם כבד. הדור שסבל מהזיהוי של המקום עם שחפת כבר איננו, גם המחלה הודברה בינתיים ואף נוצרה סביבה הילה רומנטית. היום יש שם תמונות של תומאס מאן בכל מקום, בתי קפה קרויים על שמו ועל שם הגיבור שלו, והסנטוריום עצמו הפך למוזיאון לתולדות השחפת.
”כאשר ספר או סופר הופכים למותג, כמו קפקא בפראג או ג'ויס בדבלין, זה רע, כמו כל דבר שממוסחר ומשוכפל. אני לא אוהב את מה שהצ'כים עושים לקפקא, וסירבתי להצטרף להילולה. חיפשתי לי קפקא פרטי והחלטתי לנסוע אל קברו, שמחוץ לעיר. נזכרתי בעצה טובה של ידידי דני קרמן: כשאתה מחפש קבר של אדם מפורסם, לך בשביל הכבוש ביותר. כך מצאתי את קברו של קפקא, שהיה מכוסה פתקים כמו קבר של צדיק. לא התאפקתי ופתחתי אחד מהם. מישהי כתבה באנגלית: 'פרנץ היקר, אני חושבת שאתה היחיד בעולם שיכול להבין את מצוקתי ועומק ייאושי. התיאורים שלך את המצבים האלה הופכים אותם לפחות מאיימים'.”
יש סיורים ספרותיים שנראים כמו מסע צלייני אפוף קדושה: על השולחן הזה, ליד החלון הזה, כתב הסופר את יצירתו בת האלמוות... כאן פגש הגיבור את מותו...
”בעיניי, הערצה ופולחן הם עבודה זרה. אני מטייל במקומות האלה במבט אירוני. לא אכפת לי אם הסופר דייק בתיאור או לא, עצם ההתבוננות מסקרנת אותי. בסיור בעקבות יצירותיו של ס. יזהר ברחובות, אמרתי שהוא עירבב בין שני דברים כי רצה חופש אמנותי. קם מישהו והטיח בי, 'איך אתה מעז להגיד שיזהר זייף!'.”
מהרחוב לאולם
בעוד כחמישה חודשים, לאחר סוכות, ישוב חיים באר למושבה הגרמנית
| "ירושלים היא עיר מופקרת במובן החיובי" (צילום: דובי זכאי) |
בירושלים, לימין משה, לרחוב החבשים, לבית טיכו, לבית המצורעים ובעקבות יוסף חיים ברנר. אלא שהפעם יהיו אלה מסעות כורסה, באולם מרופד ב”משכנות שאננים".
באר: ”היו סיבות טכניות מדוע המרתי את ההליכה ברחוב בראש קבוצה להרצאה באולם. אני לא בנוי למטיילים שהולכים עם דף המסלול ומסמנים וי על כל מקום שעברנו, כדי לגלות משהו שנרשם ולא לקחו אותם אליו ולהתלונן ולתבוע פיצוי. אבל יותר מכך, המציאות בירושלים השתנתה. החרדים נעשו אלימים יותר ואי אפשר לעבור בשכונות שלהם עם קבוצה בלי שנחטוף גידופים ואיומים פיזיים. בעיר העתיקה ילד ערבי עמד על גג אחד הבתים ופשוט השתין על הקבוצה שעמדה מתחתיו. קשה לי גם להתמודד עם מראות ההרס, בכל פעם שאני רואה צמד מודדים אני חרד לגורלו של עוד בניין. אבל את ירושלים הסמויה, זו שבין דפי הספרים, אי אפשר להרוס.”
- "נפגשים במשכנות שאננים" - סדרת המפגשים עם חיים באר ב”משכנות שאננים” תיפתח אחרי סוכות. בכל מפגש כזה ייקח הסופר את הקהל ל”סיור” ספרותי בירושלים בעקבות סופרים ומשוררים. פרטים מלאים והרשמה: משכנות שאננים,
טל׳ 6292212-.02
