יורם שפטל

- כמעט לא קרה שייצגתי אדם שהאמנתי בחפותו, למעט דמיאניוק. אני מייצג אנשים כשאני חושב שחומר הראיות מאפשר לעשות את זה. אני מאמין גדול בעובדה שזכותו של אדם לא להפליל את עצמו, ואם אין ראיות לכך שהוא חטא, חובתה של החברה לאפשר לו להלך חופשי.

- אנשים שמבחילים אותי לא אייצג לעולם. וענונו, למשל, הוא דוגמה מצוינת: מעבר לעובדה שהוא מרגל אטום הוא מומר, וזה פי מאה יותר גרוע.

- אין דבר כזה צדק. כי יש תלות בלתי ניתנת להפרדה, קשר גורדי מוחלט וטוטאלי, בין כסף בלי מרכאות לצדק עם מרכאות. אם משפחת דמיאניוק, למשל, לא היתה מצליחה לגייס ארבעה מיליון דולר, האיש היה מתנדנד על גרדום.

- לעורך דין עצמו לא עוזר אם יש לו כסף או אין לא. כשאני מפסיד תיק, אני לא משלם שום מחיר פרט לפגיעה מסוימת במוניטין. את המחיר משלם הלקוח.

- העובדה שאנשים לא מרגישים לא נוח עם זה שיש להם כסף היא שטות. שמעתי עשירים שואלים "כמה סנדוויצ'ים אפשר לאכול ביום?", ואני תוהה אם הסנדוויצ'ים הם העניין. כסף עושה את החיים יותר נוחים בכל דבר ועניין, אבל מצד שני אני לא מוכן למכור את עצמי בשביל כסף, להיות מנוול ולדעת שמה שיש לי בכיס הוא תוצר של העובדה שרימיתי מישהו אחר.

- יש לי תמונה של לנין, שקניתי אחרי לבטים של שנה וחצי: לקנות כי היא מוצאת חן בעיני או לא לקנות כי זה לנין, שהוא דמות משוקצת בעיני. בסוף הבנתי שאם המרקסיזם והלניניזם עברו למוזיאון עשור אחרי שהם שלטו על העולם, זה הכשר אידאולוגי לרכוש את הפורטרט.

- אם אתה שייך, אתה מוגבל. אני לא מוכן להיות חבר בשום גוף שיש בו יותר משני אנשים. אי אפשר להשתייך לגוף מסוים ולדבר נגדו, משום שזה מצמצם את האפשרות לומר את אשר על ליבך וגורם לך להתפשר.

- אני לא משקיע מאמצים בלא להיות כמו כולם. זה בא לי טבעי, והעובדה שאני לא חלק מהעדר נותנת לי תחושה טובה. אז נכון שההקלטה במשיבון שלי היא ביידיש ואני נוסע בפורשה ובב.מ.וו z3 ולא בפורד אסקורט, אבל זה לא דורש ממני מאמץ.

- הממסד, מעצם היותו ממסד, מעודד את מי שבתוכו להיות ציני, רודף שררה ופרסום, ולנטוש את המטרות שלשמן הוא הגיע. אני מניח שהשם שלי יותר סוגר דלתות בממסד מאשר פותח אותן, וטוב שכך.

- אליטיזם הוא דבר מבורך רק אם הוא בא עם תחושת שליחות ותרומה לחיים הציבוריים. אליטיזם כמו של הפרופסורים האשכנזים הרקובים של רחביה, שאומר "אני ואפסי עוד, אני יותר חכם, אני אציל ולכן מגיע לי יותר", הוא רקב.

- מגיל 10 היה ברור לי לגמרי שאהיה עורך דין פלילי. קראתי המון על משפט קסטנר ועל משפטנים גדולים, כמו סמואל לייבוביץ', והרגשתי שזה הדבר היחיד בעולם שיש לי סיכוי לעשות טוב. היה ברור לי שאני לא מסוגל להיות שכיר, ועורך דין זה מקצוע עצמאי קלאסי.

- אני אתאיסט גמור ומוחלט. עם כל זה שאני הולך באופן קבוע לבית הכנסת, אני לא חושב שיש אלוהים. אני מיישב את הסתירה הזאת בקלות: מי שמתייחס ברצינות להיותו יהודי לא יכול לנתק את עצמו מאורח החיים של עם ישראל זה 2,000 שנה, ולכן, מאמין או לא מאמין, יהודי לא יכול להתנתק מבית הכנסת.

- מיסטיקה היא תרמית. אסטרולוגיה היא שקר ופרימיטיביות. לקרוא בקפה, ביד ובחולירע זה גועל נפש. התזה הבסיסית, לפיה האופי שלי יכול להיות מושפע מהתאריך שבו נולדתי, נראית לי כל כך דגנרטית, שאני לא מצליח להבין איך מישהו יכול להגיע לדרגת השפל של אמונה בדבר כזה.

- יהודים גנגסטרים זה דבר שמטריף לי את השכל. יהודי בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידיו, שלא מפחד מהגויים אלא רודה בהם והורג אותם. ייצגתי את הגנגסטר מאיר לנסקי, שהיה יהודי קטן ורזה, נראה חלשלוש וכחוש, אבל עם עוצמה בלתי רגילה, גאון, מבריק, אוטודידקט אמיתי. הוא דאג לדבר אנגלית במבטא יהודי כבד, ונהנה מזה שברגע שהוא פותח את הפה יודעים מיהו ומהו. מצד שני הוא היה אנטיתזה לתפיסת היהודי הגלותי.

- היתרון היחסי המובהק של יהודים בכל עיסוק שקשור בראש נובע מזה שהגויים עד לפני מאה שנה היו ב-70 אחוז אנאלפביתים גמורים, בעוד שגברים יהודים כמעט לא היו אנאלפביתים, וכ-20 אחוז מהם למדו תורה ברמה בינונית עד גבוהה. זה יצר יתרון של ידע, חידוד מוח וחוכמה למשך דורות.

- כל דבר סובל דיחוי של חצי שעה. שום דבר בלתי הפיך לא יכול לקרות במשך הזמן הקצר הזה. טלפון נייד הוא המתכון לבלבול מוח 24 שעות: ברגע שאתה לא עונה, אנשים ברוגז איתך, כי הם חושבים שאתה בורח להם. לכן אין לי נייד.

- מחויבות כלפי הסביבה בהיבטים כמו החובה להיות הורה - לא מעניינת אותי בכלל. אני לא מוצא את עצמי מתנצל על זה שאין לי ילדים, ולא נכנס לשיחות בעניין הזה.

- אני יכול להיעלב רק מאנשים שדעתם באמת חשובה לי. מכל השאר, כשהם אומרים עלי דברים שעלולים להשתמע כמעליבים בחוגים מסוימים, אני רק מוחמא.