מצעד החיים בקושי

רק שבעה שבועות חלפו מאז ננעלו טקסי יום השואה. אלפי בני הנוער, הסטודנטים וכל אנשי המעלה שהשתתפו במצעד החיים חזרו הביתה. משלחות ענק טסו למחנות ההשמדה כדי לראות מקרוב את הזוועות ולתת נופך ומשמעות למשפט "לזכור ולעד לא לשכוח". לפני יומיים התכנסו אלפי בני אדם בנירנברג, מחוץ למשחק הכדורגל של נבחרת איראן, והפגינו נגד האפשרות שמחמוד-היטלר-אחמדינג'אד ינחת בגרמניה.

אך אצלנו משאירים קברניטי המדינה את שק הזיכרון בנתב"ג כשהם שבים ארצה, ומצעד החיים הופך למסע חווייתי אך לא מחייב לפולין. אחרת איך ניתן להסביר כיצד כשליש מתוך 260,000 ניצולי השואה החיים (עדיין) בקרבנו סובלים ממצוקה כלכלית, נפשית וחברתית מחפירה?

מדובר בכ-90,000 (!) ניצולים ששרדו את התופת ובשארית כוחם הגיעו לישראל. הם לקחו חלק בבניינה מתוך אמונה שניתן להקים כאן לא רק מדינה שתגן על עצמה, אלא גם חברה צודקת. היום הם אנשים זקנים, 73% מהם בני 76 ומעלה וחמישית מהם בני 86 ויותר. רבים סובלים ממחלות שנגרמו עקב מה שעברו "שם", ולמעלה מ-10,000 מהם תלויים לחלוטין בטיפול פיזי שמגיש להם אדם אחר.

בקבוצה שבקושי חיה בקרבינו מטפלת "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל". בשנת 2005 הקרן קיבלה לשם-כך סך של שבעה מיליון שקל ממשרד האוצר, ו-35 מיליון דולר מ"וועדת התביעות" שכל כספה, מאות רבות של מיליוני דולרים בשנה, מתקבלים מגרמניה על-חשבון סבלם של ניצולי השואה. הסכום הזה אינו יכול לענות על צורכיהם של הניצולים בישראל. הוא אינו מאפשר לנו להיות

חברה שבה לכל איש יש שם ולא רק מספר, חברה שתומכת באדם ואינה משליכה אותו לעת זקנה.

אף מפלגה לא הפכה את המאבק למען קבוצה זו לחלק מרשימת הדרישות שלה במסגרת סיכום תקציב 2006. אם חברי הכנסת היו משקיעים במאבק למען רווחת ניצולי השואה את האנרגיות שהשקיעו כדי לפתור את בעיית שידורי המונדיאל, היתה החרפה הזו נמחקת עוד לפני הפגרה הבאה עליהם לטובה.

לכן הצטרפנו, קבוצות סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן גוריון ומכללת ספיר, לצד אנשי תנועת תפנית, למאבקם של ניצולי השואה לחיים בכבוד. היום (רביעי) נתקבץ ביחד, סטודנטים, אנשי ציבור ואנשים מן היישוב, ונמחה נגד המצב.

אנו דורשים מממשלת ישראל והעומד בראשה להסיר את החרפה, לתת עדיפות לחיים בכבוד כאן על-פני מצעד החיים שם. אנו דורשים להגדיל את התמיכה הממשלתית בניצולים ל-50 מיליון שקל בשנה, ולתבוע מ"וועדת התביעות" להגדיל את תמיכתה השנתית בהם ב-55 מיליון דולר לשנה. סכום לא גדול זה, העומד על כ-100 מיליון דולר בשנה, יאפשר להעניק לאנשים הללו את הדברים הבסיסיים כל-כך להם הם זקוקים: עשר שעות סיעוד שבועיות, לחצני מצוקה, טיפולי שיניים, מימון רכישת מכשירי שמיעה, משקפיים ואביזרים אורטופדיים. הרשימה מתחילה להזכיר את זוועות העבר, לא כן?

חובת תמיכה מינימלית זו תאפשר למלא בתוכן את המילים היפות והנכונות של ראש הממשלה בטקס יום השואה, אז אמר "לכולנו החוב המוסרי לכבדם ולהוקירם בערוב ימיהם". אנו מתכוונים להמשיך במאבק זה עד הצלחתו, וקוראים לכם להצטרף. לכל ניצול שואה יש שם - ולכל-אחד מאיתנו יש אחריות.

• אלוף (מיל') עוזי דיין, הוא יו"ר תנועת תפנית ונשיא כנס שדרות לחברה

• אסף רג'ואן הוא סטודנט לעבודה סוציאלית ומשפטים באונ' העברית

• היום (רביעי 14.6) יתקיימו הפגנות באונ' בן גוריון ובמכללת ספיר בשעה 12:30, ומול משכן הכנסת משעה 16:00. לאתר המאבק למען רווחת ניצולי השואה לחצו כאן