סיר הרגש

לסגור את הפסטה

ספרים עלמה

בחיי שכבר מזמן לא קראתי ספר עצוב כל כך כמו "משקפי הזהב". כזה שברגעים מסוימים של הקריאה את עוצרת ושואלת את עצמך מה עשית שזה מגיע לך, ואם לא מספיק קשה לך בחיים גם ככה. אבל קצת מועקה היא לא סיבה לעצור באמצע, כי "משקפי הזהב" הוא ספר מוצלח מדי בשביל להניח שהבאסה הבילט-אין שלו היא סתם מניפולציה על חשבון הצרות שלך.

הגיבור פה הוא הרופא האהוב של העיר האיטלקית פררה. קוראים לו אתוס פדיגטי, ואם זה לא מספיק טרגי אז חייו הופכים לסיוט כשהוא נחשף בפומבי כהומוסקסואל. פדיגטי - משכיל, נחמד, מכובד, בקיא באמנות ובתרבות ושוקד על ריצוי כל סובביו - הוא תושב שהעיר אוהבת לאהוב. במנהגיו הסבלניים, בתשומת הלב האינטימית שהעניק לכל פציינט, הוא הגשים את המיתוס של הרופא הטוב והיה לחלום הרטוב של כל אמא פולנייה וכל קטין שמפחד מהמקל הזה של הגרון. את נטייתו המינית שמר כסוד כמוס, רק שחופשת קיץ אחת, שאליה הופיע כשהוא מלווה בעלם צעיר, הפכה את חייו לקטסטרופה.

ברגע שקשר השתיקה נפרם, פדיגטי הופך לישות משוקצת. בלתי רצויה. לאחר המאיים על סדרי החברה ולכזה שיש להיפטר ממנו במהירות האפשרית, ועדיף בבעיטה כואבת בתחת. ומה יכול לעשות מי שנשאר בדיוק כמו שהוא, אבל הופך פתאום לסטיית תקן?

העלילה מתרחשת על רקע עליית הפאשיזם באיטליה, כשהדי חוקי הגזע של היטלר מתחילים להישמע גם במדינת הספגטי. המספר, בן למשפחה יהודית, חווה במובן מסוים את היציאה מהארון של פדיגטי כמו את היציאה מהארון שלו, כיהודי. כמו הרופא שהיה אהוד עד לאותו רגע שבו הוכחה שונותו, כך גם המספר חוזה את חמיצות הדחייה וחי את חוסר האונים של מי שמבין שזה באמת לא הוא שהיה לא בסדר. ואנחנו לא צריכות לדעת את הסוף ההיסטורי בשביל להבין שמדובר בטרגדיה.

"משקפי הזהב", ג'ורג'ו בסני, מאיטלקית: ענת שפיצן, כרמל

עגל הדיו

ספרים עלמה

בואו נתחיל מזה שהייתי ככה קרובה לנטוש את "שחיטה שחורה". זה לא שלא נהניתי ממנו; פשוט התקשיתי לשרוד את תיאורי הבשר השחוט שיצאו נגד ההדחקות שמאפשרות לי לתקוע קציצות בלי לזכור שגם להן יש אבא ואמא. כנראה בגלל זה גם היה לי קשה לחבב את רוצי, הווטרינרית של בית המטבחיים נווה עמל שעומדת במרכז היצירה. כי רוצי זאת, שאמורה לזכור שהדם שיוצא מהסטייק לא עשוי מקטשופ, פשוט מתה על העבודה שלה. ולא רק בגלל שהיא מרגישה שבכך היא מגינה על בריאות הציבור, אלא גם כי זה המקום היחיד שבו היא יכולה לחיות את הקושי שלה לתקשר עם העולם בלי שאף אחד ינג'ס לה להיות חברמנית.

השגרה הנעימה של רוצי מופרת בבוקר אחד שבו היא נקראת לחתום על תעודת מוות של עגלים שנשחטו באופן מסתורי באחד המשקים. מכאן ואילך נחשפת שרשרת שחיטות פליליות שמתפרסת על פני משקי העמק, ורוצי רצה לחקור מה עומד מאחורי האירועים. הפרשייה מסתבכת כשהיא מגלה שבנוסף לכל הבלגנים, איזה חרא אנונימי אחד שולח עליה מכתבי הכפשה ומאשים אותה במעורבות בשחיטה שחורה של בשר לא כשר למאכל.

כאמור, לא פשוט לחבב את רוצי כבדת המשקל, המיוזעת, שבמקור בכלל נקראת רותי. אחרי הכל היא וטרינרית שמעדיפה להתעסק עם גוויות, אישה שמתמסרת לעקרות שלה, ואדם שמעדיף לתפוס כמה שיותר מרחק מחברת אנשים אחרים - כולל מבעלה. אבל איכשהו, במהלך הדרך, היא מצליחה לכבוש את הלב. זה קורה כשהיא מאמצת עגל רך וקוראת לו בשם המקסים דומייה, ובתוך הקשר השקט של שניהם היא מצליחה לקיים דיאלוג אינטימי עם עצמה.

אז אין כאן סיפור מהפך, או פריצת גבולות דרמטית, אבל יפה לראות איך אדם פוגש את עצמו גם בלי למצוא את המילים הנכונות. חוץ מזה, מעל הכל, "שחיטה שחורה" הוא ספר מתח חמוד, שמיועד למי שמחפשת תעלומות עטופות בפסיכולוגיה ובלש עם אישיות.

"שחיטה שחורה", שחר מגן, כתר

גבינה בורגנית

אח, האורלי קסטל-בלום הזאת. איזו אישה מצחיקה וחכמה, שיודעת לקחת את המציאות ממש כמו שהיא, לסחוט ממנה את המיץ ולשפוך לך אותו בטמפרטורת החדר ישר בפנים. ב"טקסטיל" היא מתעסקת עם משפחה אמידה שמגשימה את החלום האמריקני בגירסה הישראלית שלו: אבא מדען חתן פרס ישראל, אמא אשת עסקים מצליחה שמנהלת מפעל משגשג לפיג'מות לדוסים, בן חייל קרבי בצה"ל - ובת שהיא, נו, עוד קצת שובבה, ומשתעשעת באדישות עם כל מיני רעיונות אקולוגיים. וכולם חיים ביחד בלי הרבה אהבה ואושר, ומתחבאים מכל מה שיכול לערער את החיים המושלמים שלהם. כמו למשל המוות, שמתערבב בשגרה של משפחת גרובר כמו איזה נודניק שכולם מנסים להיפטר ממנו, כי באמת כבר מאוחר והגיע הזמן שילך הביתה.

בשביל להרחיק את הכיליון כמה שאפשר האבא שוקד על חליפת מיגון סודית, הנשק האולטימטיבי בלוחמה בטרור; האמא נעה מהרדמה מלאה אחת לאחרת ומתקינה מחדש את כל האיברים שהתבלו; הבן הצלף רואה בג'וב הצבאי שלו הכשרה לקראת קריירה של צלם פפראצי, ומדחיק את המציאות באמצעות קריאה רוחבית של קלאסיקות; והבת, שהיתה מש"קית נפגעים בצבא ומאז למדה איך להפוך את המוות לפרוצדורה, מתמסרת בלי רגש לאידאולוגיות שיכולות להעניק לחיים שלה משמעות ומקפידה על כל הגינונים, אבל חלילה לא מנסה להבין למה.

במסגרת מאבקי השליטה האלה מתגוררת משפחת גרובר בבניין חדש בשכונת תל ברוך הצעירה, ונכון שזה לא מרגיש בדיוק כמו בית אבל זה מבטיח שהם לא יצטרכו לראות את ההתפוררות, את שחיקת השנים שתזכיר להם שמה לעשות, יש מצב שזה יקרה גם להם. ואם משהו בכל זאת מצליח לסדוק את השגרה הממוגנת, אז תמיד יש איזה כרטיס אשראי או ג'קוזי שייתנו חיבוק חם בחזרה. כי הפתרונות למצוקות הרגשיות ב"טקסטיל" נמצאים בחוץ: בחפצים, במותרות, אלה שאנחנו אוהבים להגיד שבזכותם החיים הופכים לקלים יותר, בלי לשים לב שהם בעצם מסוככים עלינו מפניהם.

את כל הקלישאות האלה קסטל בלום מניחה על השולחן, בדיוק כמו שהן, הופכת אותן לפריטים נוכחים בריאליה של הסיפור. מספרת אותן בטון רציני, ענייני כמעט, שמתחלף בהתאמה בין הדמויות, ושומר על קור רוח אבל מחביא מתחתיו היסטריה ואימה וחרדות. ואת תצחקי לפרקים, כי "טקסטיל" הוא בהחלט ספר מצחיק. אבל אם תחשבי על זה על עוד רגע, תגלי שגם את קצת מצחיקה, כי החיים בגירסה הפסיכוטית של משפחת גרובר הם הדבר האחרון שהיית מאחלת לעצמך, אבל הם מריחים בדיוק כמו המודל שאנחנו מכוונות אליו על בסיס יומי.

"טקסטיל", אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה