שום, פלפל ושמן מכונות

דמעות הן תבלין נהדר. ככה לפחות למדתי מאיבן לליץ' - טבח ופילוסוף - שהיה הראשון שלימד אותי מה עושים במטבח ואיך מכינים את הטורטייה הספרדית, שאת המתכון שלה תכף תקבלו. איבן לליץ' הוא הטבח של "אליזבת סטאר 2": אוניית מכולה שמניפה בגאווה את הדגל הליברי, שייכת לאיל שיט מפנמה, ובקרביה נמצאים בעיקר יורדי ים מהבלקן, שעליהם מופקד המלאך שלי - מוזס מטאבלו, 196 סנטימטרים של שנהב ניגרי. ומה אני עושה פה בכלל? מיד נגיע לזה.

קוראים לי סירנה. לא כמו הצופר, אלא כמו הנימפות מהמיתולוגיה היוונית שהיו מפתות מלחים בשירה שלהן. אבא שלי קרא לי ככה בגלל שנולדתי מהים, או זה לפחות מה שהוא נהג לספר לי. עד היום לא ברור מה באגדות שלו קרה באמת, ומה הוא המציא במיוחד בשבילי בימים הספורים בשנה שבהם חזר לנמל הבית שלו ואלי - ילדה שחיכתה לו בזרועות פשוטות על רציף מסריח מנפט ומשחפים. תוכלו לראות אותנו בתמונות: מלח בלבן מרים ילדה מנומשת לנשיקה; קצין צעיר במדים רוכן אל ילדה גדולה יותר, עם שתי צמות נחושת ארוכות ומהודקות; ובסוף, רב חובל מאפיר צדעיים, שזוף ויפה כמו אל, מישיר מבט למצלמה וכורך זרוע סביב מותניה של נערה ארוכה, גמלונית וג'ינג'ית. כן, יש דברים שלא משתנים.

                                                                                איור: נעם נדב

מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת בעיקר את החופשות שלו, שאז הוא היה כולו שלי. האיש שחשב שאני תינוקת מופלאה וילדה נהדרת הקפיד לומר לי את זה בצורה מרוכזת מדי כמה חודשים, בימים ארוכים שהתחילו בשחייה של בוקר ונגמרו במילקשייקים ענקיים.

בשאר השנה גידלה אותי אמא שלי. אין ספק שלימאים כדאי להתחתן עם נשים שמוכנות לסבול את הגברים שלהן רק לפרקי זמן קצרים. מהבחינה הזאת אבא שלי בהחלט הצליח בנישואיו, למרות שבמשפחה המורחבת התנהגו במשך שנים כאילו מדובר באסון.

ים של דמעות

הייתי בת 17 פחות חודש כשאבא שלי מת. הוא היה אמור להישאר בבית עד יום ההולדת שלי, לחגוג איתי, לשם שינוי, בתאריך הנכון. במקום זה, כשהלכנו לשחות ביום השני של החופשה שלו, הוא יצא חיוור מהמים ואמר, לא טוב לי, לא טוב לי - וזהו. נפל לחול, מת. הוא היה בן 47, אף פעם לא עישן, לא שתה, בכושר מצוין.

מהימים הבאים אני זוכרת בעיקר את הרצון לברוח. המשפחה של אמא השתלטה על הבית וניהלה אבל מכובד, על פי השקפת עולמה: שיחות שקטות ומנומסות, קפה בכוסות חרסינה, עוגיות יבשות ואפילו לא דמעה אחת. לחמולה של אבא שלי שוגרה אזהרה ש"אצלנו" מתנהגים כבני תרבות ולא מקוננים בקול רם, אז הם העדיפו להצטער ברעש גדול בבית של הסבתא השנייה. הלכתי אליהם, וגם משם רציתי לברוח. הדודות שלי עמדו במטבח ליד סירים ענקיים, וסבתא ישבה על מזרן ובכתה בשפה שלא הכרתי. כשלא שמו לב, חמקתי החוצה וירדתי ברגל לחוף. חיכיתי וחיכיתי, גם כשידעתי שהוא לא יצא מהמים ויחייך אלי והסיוט ייגמר.

חמישה ימים אחרי הלוויה התייצב אצלנו מוזס מטאבלו, התכופף לחבק אותי ונתן לי לבכות על הכתף שלו חצי יום. מוזס לא היה רק הקצין הראשון של אבא אלא גם החבר הכי טוב שלו בעולם, ובתוך החיבוק היה נדמה לי שאני יכולה קצת להריח את אבא שלי: ניחוח דק ורחוק של מלח ים.

מוזס אמר שהוא יכול להישאר רק שלושה ימים, כי האונייה עוגנת בתאניה שבכרתים ומשם ממשיכים לספרד. באותו לילה ארזתי שתי מזוודות, אחת עם בגדים וקרם הגנה והשנייה עם ספרים ודיסקים. בבוקר הודעתי לכל מי שהיה בטווח הצעקות שלי שזהו זה, אני לא נשארת בבית, לא ממשיכה ללמוד, לא מתכננת את צעדי בזהירות לקראת איזה קריירה עלומה. אני אורזת את הדרכון ועולה על האונייה של אבא.

ההודעה גרמה למשבר בבית, ואמא שלי הואילה סוף סוף לבכות ולצעוק. מנהל בית הספר הוזעק, הגיעה היועצת והסתגרה עם אמא בחדר השינה, שמעתי רק מלמולים, ובכיתי עוד קצת על הכתף של מוזס. מתישהו ביקשתי שיעזור לי. הוא הבטיח לנסות.

כבר אמרתי שיש לי מלאך, ומי ששולח מלאכים עושה את זה תמיד בזמן הנכון. אני לא יודעת איך מוזס שבר את החומה המגוננת המחוזקת בפדגוגים, אבל שלושה ימים אחרי שהגיע עלינו על טיסה לכרתים, נסחבנו שעתיים וחצי באוטובוס מהרקליון לתאניה, והגענו לנמל.

האליזבת סטאר 2 היא הדבר הכי רחוק מבית שאתן יכולות לדמיין. מדובר במפלצת מתכת שעל סיפונה יש מכולות ועוד מכולות, וגם מתחת לסיפון אף אחד לא התאמץ לשוות לה מראה נעים ואנושי. הכל פונקציונלי, הכל תוכנן ונבנה בלי טיפת רגש או מחשבה על בני אדם: בדיוק מה שרציתי. מוזס מצא לי תא קטן סמוך לשלו. דחפתי את הבגדים שלי לארונית חלודה שניצבה ליד דרגש צמוד לקיר. באוויר עמד ריח של שמן מכונות ואדים של אנשים שלא מתרחצים כל בוקר, ואני נשמתי לרווחה וחייכתי חיוך גדול.

מוזס כינס את הבלקנים לשיחה. כמה מהם הכרתי עוד קודם, מביקורים קצרים אצל אבא כשהיה עוגן בים התיכון ואמא הסכימה שנטוס אליו. רג'יץ', מכונאי שתקן עם ארבע שיני זהב, ניחם אותי בשם כולם. עד אז לא ידעתי כמה קל לגברים לבכות כשהם בחבורה. המון דמעות נשפכו שם ונוגבו בשרוולים, עד שמוזס אמר, אינאף בויז, לעבודה. ועוד משהו: כולנו שומרים על הבת של הקפטן המנוח והאהוב שלנו. מי שיתנהג אפילו קצת לא כמו ג'נטלמן, בידיים שלי אני זורק אותו לים. הבנתם? כולם הינהנו בצייתנות.

ביומיים שנותרו עד שהפלגנו לספרד התחלתי לפתח חרדה: מה אני עושה כאן? היום אני כבר פחות או יותר יודעת, ותוכלו למצוא אותי במטבח של האונייה, מכינה ארוחת צהריים וערב ל-30 גברים רעבים, שלוש פעמים בשבוע. אבל כשהגעתי לאליזבת הייתי אבודה. רציתי לברוח וברחתי, אבל עוד הייתי צריכה למצוא מקום בתוך האונייה. ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל מצאתי את המטבח. דווקא אני, שבקושי ידעתי להכין קפה או לשבור ביצה. אולי נמשכתי לשם כי היה משהו בריח שהזכיר לי את אבא; אולי מצאתי שקט ונחמה; ואולי כי מצאתי עוד מלאך אחד - איבן לליץ'.

בימים הראשונים של ההפלגה ישבתי בפינה ושתקתי. כשאיבן אמר אולי תקלפי קצת תפוחי אדמה הסכמתי רק בגלל השעמום, וגיליתי שגם את זה אני לא יודעת לעשות. מזל שמלאכים יורדים לעולם מצוידים בסבלנות גדולה במיוחד. הוא לימד אותי, ובסוף היום יכולתי להתגאות ביצירה שכמעט כולה מעשה ידי - מחבת ענקית ומפויחת מלאה בטורטייה ספרדית, לכבוד ההפלגה לנמל בברצלונה. כשסיימתי כל הגוף שלי כאב, הרגשתי שהזרועות מתפרקות לי מטלטול המחבת והשיער שלי הסריח משמן ומבצל. הטורטייה, כמובן, לא הספיקה לכל הבלקנים. אבל כשאיבן הגיש אותה פרוסה לרצועות דקיקות, ואמר "את זה עשתה הילדה, תראו איזה יופי", אל הלב הסדוק התגנב קמצוץ של אושר.

מאז עברו שבע שנים ומאות טורטיות, ואמא שלי עדיין חושבת שאני חיה באופן שלא יעלה על הדעת. אני יודעת שיום אחד, מתישהו, בטח יימאס לי, אבל בינתיים אני אוספת סיפורים על בני אדם וים, וגם לא מעט מתכונים שנוסו בהצלחה על גברים רעבים בסערות ובחמסינים, בשומקום המימי בין יוון לספרד, ובחופים אקזוטיים אחרים. המתכון הראשון הוא כמובן לטורטייה ספרדית - אוכל גאוני של עניים, שעם קצת עבודה יכול להפוך לארוחת צהריים מפוארת.

3 תפוחי אדמה בינוניים

6 ביצים גדולות, טריות ואיכותיות

5 כפות שמן טיגון טוב - את לא רוצה להסריח את השיער

1 פלפל אדום חתוך לרצועות דקות

1 פלפל ירוק חתוך לרצועות דקות

1 בצל יבש חתוך לרצועות דקות

חופן קטן של פטרוזיליה קצוצה, אולי גם כוסברה

כמה עלעלים של תימין

מעט טבסקו

1/2 כפית כורכום

מלח, פלפל

גיוונים: קצת אפונה ירוקה קפואה, 100 גרם בשר מעושן קצוץ דק, שתיים-שלוש נקניקיות שקפאו למוות בפריזר, רצועות עוף מכובס

מבשלים את תפוחי האדמה בקליפתם במים מומלחים קלות עד שהם מתרככים, אבל לא יותר מדי. עניין של 30 דקות בערך. מוציאים מהסיר, מצננים, מקלפים ומעבירים אותם במגרדת עם שיניים רחבות או שקוצצים לקוביות ממש קטנות.

שוברים את הביצים לתוך קערה, מוסיפים חצי כפית כורכום, חצי כפית מלח, פלפל שחור וזילוף קטנטן של טבסקו, רצוי ירוק. מוסיפים את תפוחי האדמה ומערבבים.

מחממים את השמן במחבת רחבה וכבדה ושופכים לתוכה את רצועות הבצל והפלפלים. מטגנים-מערבבים חמש דקות עד שהם מתרככים ומפיצים ניחוח. מוסיפים את העשבים, מטגנים ומערבבים דקה, מוסיפים גיוונים אם יש, ומסדרים את תכולת המחבת יפה בשכבה אחידה. מעל הכל יוצקים את הביצים ותפוחי האדמה, ומניחים לתחתית להתקרש על להבה גבוהה בערך 5-4 דקות. מנמיכים את הלהבה למינימום, מכסים במכסה ומבשלים-מטגנים עשר דקות, או עד שהתחתית זהובה וכל העסק מוצק.

עכשיו מתחיל הקושי היחיד: להפוך את זה. הופכים בזהירות על צלחת שטוחה לגמרי, מחליקים בחזרה למחבת, ומטגנים על להבה נמוכה עד שגם צד ב' זהוב ושחום. אוכלים עם המון סלט ירוק או לחם לבן, ותתפלאו, גם קר זה טעים, גם בתוך סנדוויץ', וגם יום אחרי. ואם כמה דמעות זולגות לתוך הבלילה, לא נורא. דמעות, כאמור, הן תבלין מצוין.