בואו נלמד מהפלסטינים
ההתנהלות התקשורתית של הממשלה בפרשת אסון משפחת רלייה בחוף עזה, מזכירה לנו שוב שהזירה בה מוכרעות המלחמות המודרניות איננה זירת הקרב כי אם זירת התקשורת
כלל יהודי, עתיק אומר "לעוילם תכחיש" (יש לבטא במלעיל, ביידיש) או בעברית, לעולם אל תודה. גם אם וכאשר תיתפס "על חם", "עם המכנסיים למטה" בסיטואציה שאיננה משתמעת לשני פנים, אל תהסס להכחיש.
ההכחשה, גם לנוכח עובדות מוצקות, נוטעת ספקות בלב המאשימים/עדים וגורמת להם לחשוב שמא הם טועים. וככל שהמכחיש נחוש יותר ובוטה יותר בהכחשתו כן גוברת הנטייה להאמין לו. אלא שאת הכלל היהודי החכם הזה שכחו למרבה הפלא, מי? היהודים. כן, דווקא אנחנו שכחנו את חוכמת החיים שלנו.
לעומת חוכמת היהודים, יש גם כלל תקשורתי אוניברסלי ידוע, האומר " לעולם אל תתנצל ואל תביע צער". כי ברגע שאתה מביע צער, אתה מעורב וכאילו קיבלת על עצמך את האשמה. ואחת שהודית, איש לא יסלח לך. אז לשם מה זה טוב?
ועכשיו לענייננו: ההתנהלות התקשורתית של ראשי המדינה וצה"ל אל מול אסון משפחת רלייה בחוף עזה, היתה כל כך חובבנית שבא לי לזעוק: "איפה ראובן אדלר, כשצריכים אותו?". ואז נזכרתי שהוא כבר לא נמנה עם חוג היועצים הקרובים של ראש הממשלה, וחבל שכך.
הפיאסקו התקשורתי הזה התחיל עם התגובות המגומגמות של ראשי הצבא: "לוח הזמנים לא תואם את העובדות", "נבדוק מה בדיוק קרה" וכו'. ראש הממשלה הביע צער עמוק מבלי ליטול אחריות וכמוהו גם שר הבטחון, שהזדרז להורות לצה"ל לנצור את האש ולהניח לפלסטינים לירות עשרות טילים על שדרות, ללא תגובה. כאילו שמישהו עושה לנו הנחות על איפוק.
כך חלפו להם כ-4 ימים (שהם כנצח במונחים תקשורתיים) בהם כיכבו על מסכי הטלוויזיה בעולם התמונות מעוררות הצמרמורת של הילדה האומללה, המתגוללת בחול ומבכה את מות אביה, ללא כל תגובה ישראלית. שהרי אצלנו היו עסוקים בבדיקות כאשר ברור לכולי עלמא מי אשם, לכאורה, בזוועה.
ארבעה ימים מאוחר מדי, הגיעו שר הבטחון והרמטכ"ל עם ממצאי הבדיקה והודיעו, בשפה רפה, שהאשמה איננה בנו. במי כן? קשה לקבוע. יש אפשרויות שונות ובלה, בלה, בלה. על הכחשה כזאת כבר נאמר – מאוחר מדי וחלש מדי. אין פלא, שהעולם ובראשו מזכיר האו"ם, לא מאמינים לנו.
אם היו שואלים לדעתי (ובינתיים, איש עוד לא שאל) הייתי אומר כך: בצאתך לשדה הקרב התקשורתי הצטייד בכל הכלים הקיימים בארסנל: בחוכמה היהודית, בחוכמה האוניברסלית ובחוכמה המקצועית.
עם הוודע דבר האסון, היו הדוברים חייבים לצאת במתקפה על אויבינו, המחרחרים מלחמה, יורים עלינו גם לאחר שיצאנו מעזה, ובעצם מנסים, ללא הצלחה ,לשמחתנו, לגרום לנו לאסונות כבדים הרבה יותר. ואם חס וחלילה היה עולה הדבר בידם, הם לא היו מביעים צער, בוודאי שלא היו מתנצלים. הם היו רוקדים בחוצות עזה ועל גגותיה.
יתר על כן, הייתי מכריז מייד: אנחנו לא ירינו בשעת האסון. צה"ל הפסיק לירות חצי שעה קודם לכן. והייתי מפנה אצבע מאשימה כלפי הפלגים הפלסטיניים היורים עלינו וזה על זה. פשוט. חד וחלק.
זה ממש מרגיז איך איננו לומדים מהנסיון. כי בדיוק אותה טעות עשינו עם הרג הילד מוחמד אדורה, שלקח לנו שנתיים כדי להוכיח שלא אנחנו הרגנו אותו ועד היום הוא התקבע בתודעה העולמית כמעשה ידינו. בשום אופן לא הייתי מביע צער, בדיוק כפי שאיננו מביעים צער במקרים אחרים בהם פלסטינים הורגים פלסטינים. זה לא עניינו.
עם כל הכבוד לצה"ל (ויש כבוד) קברניטי המדינה חייבים להבין כבר, שהזירה בה מוכרעות המלחמות המודרניות איננה זירת הקרב כי אם זירת התקשורת. שם הוכרעה מלחמת וייטנאם, שם תוכרע המלחמה בעיראק ושם גם תוכרע המלחמה שלנו.
המסקנה: יש להשקיע יותר מחשבה, מאמצים ומיומנות מקצועית בשדה הקרב התקשורתי. אסור להיחפז לתגובות אמוציונאליות ומומלץ לזכור ולאמץ את הכלל הידוע "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". וכשקורים אסונות כמו חוף עזה או הרג אזרחים בעת חיסול מכונית הטילים, אסור להגיב באופן ספונטני. צריך קודם כל לכנס את הצוות האסטרטגי ( כדוגמת פורום החווה), לגבש דף מסרים מסודר, להפיץ אותו בקרב כל הדוברים ולהבטיח יישור קו ותגובות ההולמות את הקו האסטרטגי. רק כך ניתן לנצח במלחמה הזאת.
לסיום, ברצוני להציע תרחיש אלטרנטיבי למה שקרה בחוף עזה: משפחת רלייה נפגעה מירי או מטען פלסטיניים שנועדו לפגוע בישראלים אך החטיאו (כמו שקרה להם פעמים רבות, בעבר). לכן הם הזדרזו לאסוף את כל הרסיסים, להעלים ראיות ולמנוע כל בדיקה במקום, ובמקביל מיהרו להאשים את הישראלים. זוכרים את הטיל שהתפוצץ להם, בזמנו, ברחוב בעזה והם מייד האשימו אותנו בירי, שלא היה ולא נברא ולחיזוק טענתם, ירו עלינו קסאמים כ"תגובה"?
לפעמים, כדאי שגם אנחנו נלמד משהו מהם.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
