הדמוגרפובים
בגלל נבואות זעם על הרוב היהודי, שניזונות מנתונים פלסטיניים מוטעים, נחוש אולמרט לוותר על נכסי צאן וברזל
ביקוריו המדיניים של ראש הממשלה מבהירים שוב שדמוגרפוביה - פחד בלתי הגיוני מהדמוגרפיה הפלסטינית - מהווה נדבך מרכזי בעיצוב גבולות הקבע של ישראל. אלא שהפחד הזה מופרך מהיסוד.
שוב ושוב מצהיר אולמרט שוויתור על גיאוגרפיה הוא תנאי בל יעבור לשמירה על הדמוגרפיה היהודית. נחישותו לסגת מרכסי יהודה ושומרון - שגם לדעתו הם בעלי חיוניות היסטורית וביטחונית ייחודית - אינה מבטאת כניעה לטרור הפלסטיני או ללחץ אמריקני. הוא כבר הפגין את יכולתו לקרוא תיגר על הטרור והלחץ בבחירות 96' ו-2001, כאשר תמך בנתניהו ובשרון, וכן במערכות הבחירות לראשות העיר ירושלים. אך כיום הוא נסוג בהשראת הפטליזם הדמוגרפי, הניזון מתחזיות מופרכות של הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה שפורסמו ב-1998. אלו אומצו ללא בדיקה על-ידי הממסד הדמוגרפי, התקשורתי והמדיני בישראל, והפכו לחוד החנית של מערכה אינטנסיבית, אשר החדירה מורך לב מונחה-דמוגרפיה לתודעת מעצבי המדיניות ולציבור.
המציאות כמובן שונה מהתחזיות הפלסטיניות של 1998: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתעדת עלייה במספר הלידות היהודיות בגבולות הקו הירוק, מ-80,400 ב-1995 ל-105,181 ב-2005, לעומת התייצבות של הלידות הערביות בסביבות ה-40,000 באותן השנים, וירידה (במיוחד בקרב המוסלמים) לקצב של 36,000 לשנה בתחילת 2006. לפי מחקר של "גאלופ-ארה"ב" ממארס השנה, הפער בין שיעור הפריון היהודי והערבי מצטמצם במהירה, כאשר צעירים ערבים שואפים לפריון נמוך יותר, ואילו צעירים יהודים - לגבוה יותר. עוד עולה מהמחקר כי הפריון בפועל מתיישר בהדרגה עם העדפת הפריון.
יש אמנם בעיה דמוגרפית, אך אין חרב דמוגרפית מתהפכת מעל ראש הרוב היהודי, הנהנה מתנופה ארוכת טווח. למשל, השיעור השנתי של גידול האוכלוסייה היהודית עולה על זה של ערביי יו"ש (2.1% לעומת 1.8% בין 1997 ל-2004). כמו כן, המוסלמים בקו הירוק ירדו משיעור פריון של 9.23 ילדים לאישה ב-1960/64 ל-4.36 ב-2004, והפריון הערבי הכללי ירד ל-4 ילדים לאישה. התנופה הדמוגרפית היהודית מתעצמת כאשר משקללים את גורם ההגירה (עלייה בתוספת "חוזרים" מינוס "יורדים") שעומד על 20 אלף לשנה מאז 2001. אבל נביאי הזעם הדמוגרפי מתעלמים מהתנופה הזאת ומשתמשים בשיעורי פריון מיושנים של האתמול כבסיס לתחזית המחר.
ראש הממשלה משוכנע שהזמן פועל נגד הדמוגרפיה היהודית, ושהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין הירדן לים. לכן, שיקולים דמוגרפיים הם בעיניו כבדי משקל משיקולי גיאוגרפיה וטופוגרפיה במשוואת הביטחון הלאומי של ישראל. באופן פרדוקסלי, הציונות דחתה את הדמוגרפוביה כאשר היהודים היוו בארץ מיעוט של 8% (הרצל - 1900) ו-33% (בן-גוריון - 1947), אולם נכנעה לה דווקא כאשר ליהודים רוב של 60% (67% ללא עזה) ממערב לירדן ב-40 השנים האחרונות.
המציאות הדמוגרפית מפריכה את הפטליזם הדמוגרפי. היא ממחישה את צדקת הדרך של מנהיגי הציונות, שהתמידו בחתירה להקמת המדינה חרף המצוקות הביטחוניות, הכלכליות והדמוגרפיות האימתניות, שבאמת היו כאן בהתחלה. עתה, כאשר הרוב היהודי הגיע למסה קריטית, בגיבוי עוצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית חסרת תקדים, אין מקום לדמוגרפוביה. ודאי שאין להקריב נכסי צאן ברזל אסטרטגיים על מזבח דמוגרפי משולל יסוד.
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית ולשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק, השתתף במחקר בנושא הדמוגרפיה הפלסטינית שפורסם השנה על-ידי מרכז בגין-סדאת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
