פלא שהם נכשלים באזרחות?
לא בדקלום המנון ושינון שיטת בחירות הופכים אזרחים טובים, אלא בהפנמת הכוח לשנות - וכבר בכיתה א'
ככל הנראה, גם השנה יורמו גבות כשתוצאות מבחני הבגרות באזרחות יתפרסמו. גם הפעם ילוו צקצוקי לשון מתחסדים וניתוחים מעמיקים ושוחרי-טוב את הנכשלים הנבוכים, ולצידם את הללו שהצליחו להקיא יפה את החומר על דפים ונפטרו מן העונש המטריד. או אז, שנה חדשה של לימודי אזרחות משמימים - על כישלונותיהם הידועים מראש - כבר תעמוד בפתח.
למה הם נכשלים? קל מאוד להאשים את התלמידים בניכור, ניתוק ואדישות מסביבתם. אבל כשמתבוננים מעט בגוף הידע המונחל להם בבית-הספר, כשקוראים בייאוש את שאלוני הבחינות, כשמנסים לסייע להם לכבות שריפות בימים שלפני הבחינה - הולכת ומתבהרת תמונה עגומה מאוד של כשל מערכתי, שלתלמידים אין כל חלק בו; הם רק נמעניה הצייתנים של חשיבה עמומה ואפרורית, בלתי ממוקדת וחסרת כל רלוונטיות לחייהם של אנשים צעירים, על סף היותם אזרחים של ממש.
הם נכשלים מפני שהם לא לומדים "אזרחות". נושא הלימוד המרכזי אינו "מהי אזרחות", אלא "כיצד פועלת המדינה". התלמידים מפוטמים במונחים מופשטים על אודות "אופייה היהודי והדמוקרטי", נדרשים לעכל כמויות בלתי נסבלות של חומר תיאורטי שאמור לתאר את קרביה של המערכת השלטונית. מהר מאוד מתברר כי "המדינה" היא העיקר, והיא מצויה הרחק מהשגתם ותפיסתם - ואילו הם, כאזרחים-בהתהוות, משמשים רק כסוג של מושא עקיף לפעולתה. כשקוראים את חומרי הלימוד שלהם, מתוודעים בעיקר לתפיסה מכניסטית פשטנית ועלובה של הוגי החומרים הללו. בסוף י"ב יידעו צרכני החומרים יותר מדי על מבנה הממשלה, ועדות הכנסת, ערכאותיה השונות של מערכת המשפט - אבל הם יידעו מעט מדי על מעמדם כאזרחים בעלי זכויות, על משמעותן של הזכויות הללו ועל מידת הרלוונטיות שלהן לחייהם.
הם נכשלים מפני שלימודי אזרחות צריכים להתחיל בכיתה א', לא ברגע האחרון לפני הבחינה. נתיניה הצעירים ביותר של מערכת החינוך מגיעים אליה כשהם חמושים בתחושת צדק, בניצנים של גיבוש חברתי וביכולת האנושית המרהיבה לפעול ביחד ולחוד לקידומה של מטרה ראויה. אזרחות אמיתית מתחילה באפשרות לזהות פוטנציאל אנושי, להתייחס אליו בכבוד ולסייע בהפעלתו המדורגת להשגת יעדים חברתיים בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.
את כל זה לא משיגים בדקלום זכויות התלמיד מחד ושירה ריטואלית של ההמנון מאידך, אלא באיתור פעילויות שבהן אפילו קטנטנים זוכים להעצמה מתוך הכרה שאזרחות היא כוח - בעיקר הכוח לשנות. בכיתה א' זה יכול להיות מאבק להוספת ברזייה או מתקן משחקים לחצר. בכיתה י"ב זה כבר יכול להיות נדנוד מאסיבי למחוקקים בנושא שתלמידים יזהו, בעזרת מוריהם, כתחום ראוי לפעולתם. בתווך אפשר ללמוד כיצד אזרחים מתאגדים, איך מזהים עוול שיש לתקנו, מהן דרכי הפעולה הנאותות לתיקון - מניסוח עצומה והחתמה, דרך ארגון הפגנה (ברישיון, כמובן), מעקב אחר פעולותיהם של מקבלי החלטות ואילוצם ליטול אחריות על מעשיהם ומחדליהם כנציגי ציבור. רק התנסות באזרחות אקטיבית יכולה לגשר על הפערים בין חייהם של תלמידים לבין המנגנון המסתורי אותו הם אמורים לפענח בבחינה - וכן, גם על אזרחות אקטיבית אפשר לקבל ציון בסוף השנה.
הם נכשלים מפני שמערכת החינוך לא מתמקדת בהם ובשאלות שעולות מתוך חייהם בארץ הזאת, אלא עסוקה בהליכה זהירה בין הטיפות. לימודי אזרחות בישראל טעונים חומרים נפיצים: כיבוש והתנחלויות, טרור ואוזלת יד מדינית, פערים חברתיים מתרחבים והולכים בתמיכה ממשלתית, בעייתיות בחלוקת משאבים, בשלטון החוק, בהגנה על אותן זכויות שמצאו להן ביטוי בספר החוקים. התשובות המצויות בחומרי הלימוד העכשוויים יוצרות בצדק את התחושה, שמטייחים מציאות סבוכה במקום להאמין בכושרם להבינה ולסייע להם בכלים להבינה. המרחק בין החשדנות המוצדקת לכישלון מצטמצם עוד יותר כאשר הם נוטלים לידם עיתון או צופים בחדשות. אם המערכת תמשיך להתרחק מן העולם האמיתי בו הם אמורים להתאזרח, הם ימשיכו להיכשל.
יש במערכת איים של עשייה ברוכה. יש בה תוכניות למעורבות חברתית, למנהיגות ולפעילות בקהילה, להעצמה אישית וקבוצתית - אבל לא קוראים להן "אזרחות". למערכת החינוך נחוץ האומץ להכיר בכך שתפיסת ה"מקצוע" שגויה מיסודה. תלמידים ימשיכו להיכשל בממדים מדאיגים כל עוד פירותיו של המקצוע אמורים להיות תשובות נכונות על השאלה "כיצד מבטיחה שיטת הבחירות היחסית את עיקרון הייצוגיות אך עלולה לפגוע ביעילות השלטון ובתפקודו", או "זכויות האדם והאזרח אינן זכויות מוחלטות. הסבר". בסופם של טפסי הבחינות (האמיתיות), מתוכם מגיעות השאלות האלה, כתוב, כמובן, "בהצלחה" - וגם "זכות היוצרים שמורה למדינת ישראל". בדיוק כמו האחריות לכישלון.
מומלצים
